 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
 נעלים באגורה
ישנו אתר חביב שנקרא אגורה והרעיון בו זה שאם לי יש משהו שאני לא צריך ומישהו אחר צריך אותו, אז אני מפרסם את החפץ הזה באתר, ואז מי שצריך יוצר איתי קשר ולוקח אותו. ככה כבר לקחו נפתרתי מאקדח אוויר, שנאי זרם ועכשיו גם - נעלי הטיולים הישנות שלי! ^_^
הנעליים האלא כבר מלפני שנתיים הפסיקו לעלות עלי, ואחרי מנוחה ארוכה בארון מישהו בא לקחת אותן לבית חם חדש ולהשתמש בהן! כל פעם זה משמח אותי מחדש לראות איך מישהו אחר מעלה חיוך לנוכח זה שיכולתי לתת לו משהו שלכאורה היה "אשפה" עבורי.
בלי כסף, התשלום הוא בחיוך תודה =]
חוץ מזה, לכל התרבות האידיולוגיה של יד-שנייה יש חשיבות אקולוגית עצומה סביב הרעיון של הקטנת הפסולה, ניצול מוגבל של משאבי טבע ובכלל דריסת רגל אקולוגית.
חוץ מזה, המיונים לש"ש הלכו די חרא וממש לא הצלחתי להראות את הטוב ביותר שלי שם...
יש סיכוי ממש קטן שהם ירצו אותי :(
ההדרכה הלכה די בסדר, אבל זה חלק ממש קטן שהם מסתכלים עליו. בכל משחקי ה- ODT לא הצלחתי לבלוט במיוחד וגם בשאלונים לא השקעתי מספיק מחשבה על מה לרשום שם ואני כ"כ רוצה להיות מדריך בבית ספר שדה! תנו לי להדריך במשעולי הטבע העקלקלים!!! =O
גם אני רוצה להיות חבר (ומדריך!) של קבע בחברה להגנת הטבע!
שבת שלום
| |
 חוזרים למיונים
איך זה שרק מלפני פחות משנה, עשיתי את המיונים בשביל להפך למד"צ ומחר אני הולך לנסות את מזלי (וכשרוני הדל) במיונים לשנת שירות בחברה להגנת הטבע. מתוך כלל האפשרויות לעבודה עם הקהילה, אני לוטש עיני בכבוד והערצה לכיוון הבית-ספר שדה. חלום ישן, של להיות מדריך שם, נמצא כרגע במרחק של לילה ולאחריו, יום מיונים ארוך ומתיש (8 וחצי בבוקר עד 6 בערב).
אני צריך לעשות הדרכה של 3 דקות בנושא מסויים, ולאחר התייעצות אתמול עם מדריך טיולים וותיק (וגם חבר יקר) פרשתי מהנושא של זיהום מקורות מים ועברתי לנושא של עקרבים. אפשר להמציא על זה אינספור עזרים והדרכות, לספר סיפורים ולשיר שירים - אבל מה לעזאזל אני אעשה ומה אבחר? בסוף לקחתי את נושא הזיהוי של שלושת העקרבים הכי מסוכנים בארץ וניסיתי את כוחי בלהעביר הדרכה על איך לזהות אותם. כמובן, שברוב טיפושתי דחיתי הכל לערב הזה, כאשר מחר אני צריך להעביר את ההדרכה... (היה לי יותר מחודש לעבוד על זה! ארג.) יצא לי בסוף משהו נחמד, אבל שאני די לא סגור ובטוח לגביו. ניסיתי להעביר את ההדרכה למשפחה שלי (ועוד נספחת אחת), אבל כל רגע היה טלפון, וזה רצה שוקו וזה זז על הספה :| בקיצור לא היה קל... אבל זה לא נורא, כי הבעיה האמיתית תיהיה אם מחר בהדרכה אני פשוט אתקע באמצע ולא אצליח להתקדם עם ההדרכה, ומחר זאת ההזדמנות היחידה שלי להתקבל לזה.
אני לחוץ, אני מת מעייפות ואני רק חושב על זה שאני מגיע בחזרה לשוהם מחר, וישר מכריח את החמולה לקחת סרט מהספריית וידאו ולצפות בו כדי להוציא ת'קוצים מהתחת.
אין לי באמת סיבה אמיתית להיות במצב הזה עכשיו, יהיה מה שיהיה - זה לא סוף העולם, אבל זה דבר שבאמת מאוד חשוב לי - וחוץ מזה, אני לא רוצה להתחיל את הצבא כ"כ מהר.
מותר לי בסך הכל, לא?
| |
לדאות עם רגליים על הקרקע
עמדתי יחף ליד שלולית בוץ קטנה בשדה, והבטתי במים הרגועים. כל האדמה מסביב הייתה לחה ונהנתי מהתחושה של לשקוע בבוץ הרך. יש משהו ממש כיף שמתחילים ללכת, ואז כל הבוץ וחתיכות העשב נדבקות לכף רגל ויוצרות כיסוי עבה שנותן תחושה בזמן הליכה כמו איזה "ביג-פוט", עם הכף רגל הענקית שנוצרת. השמש הוסתרה על ידי ענן נוצה ששט לו בשמים ובכך יושבי האדמה זכו לצל קצר ונחמד וקריר. שולי הענן הזהיבו מקרני השמש ונתנו לו את התחושה של איזה "התגלות אלוהית", כמו שמרגישים בסיפור של "תיבת נח", כאשר מגיעים לסוף שהמים יורדים והתיבה נפתחת.
ברוח מעל לראשי, חג לו במרומים חיוויאי גדול. יש משהו קסום בהם שתמיד מושך לי את המבט כלפיהם ולא נותן לי מנוס מצפייה בהם עד העלמותם ליעד לא נודע - אולי עטו על איזה נחש מזדמן ואולי עברו את קו הרקיע? לא יודע. קסמם והחן הטמון בהם תמיד יעטוף אותם ויקרוץ לאותו צופה המזדמן.
החורף האחרון לא הייטב עם החקלאים באזור, והם נאלצו לקצור את תבואתם מוקדם, כדי לנצל לפחות מה שגדל מעט. אני לא חושב שאפשר להגיד דבר בנוסח כזה ש"החורף לא הייטב עם הטבע", כי יהיה המצב אשר יהיה, הטבע תמיד יתפתח לכיוון כזה או אחר וישנה את צורתו כרצונו. לפעמים (ודווקא כמו בעונה עכשיו), אותו חורף יתעתע את חושינו ויגרום לנו אכזבה בתחילה, אבל כאשר ננבור בין רגבי העפר והעשבים, נגלה לפתע שלל בלתי יאומן של קשת גוונים מדהימה.
הרועה הזקן מתקרב לעברי. לא יצא לנו לדבר הרבה, חוץ ממילמול נבוך של "שלום", ומדי פעם גם שיחה קצרה על עצי הזית בכרם, אבל נפגשו הרבה. אהבתי תמיד לצפות בו מוביל את כבשיו במשעולים שסלל לעצמו בין העשבים והאבנים בשדה. הולך כאדם שכבר נרגע מהרפתקאות החיים ורק מחפש לו שלווה וחיי צניעות. הוא שזוף, נמוך קומה ויש לו מבטא תימני מתגלגל קצת. מעולם לא ביקשתי זאת מימנו, אבל אני מתאר לעצמי אילו סיפורים על גבי סיפורים הוא יוכל לספר לי, וזה לא שאני מחפש סיפורי גבורה על איזה לוחם שגילה תושייה בקרב מול האוייב, או על איזה איש עסקים ממלוח שהרוויח את הונו בדרכים עקלקלות - אני מחפש סיפורים פשוטים, סיפורים על אדם שרועה את כבשיו בשדות הפתוחים.
מושית השבע טיילה לה על חרצית שעוד לא התנערה לגמרי מעגלי הטל. תמיד נראה לי מוזר השם שתקעו לה בגן - "פרת משה רבנו", היו מדקלמות לי הגננות בגאווה, כאשר הייתי נותן לחיפושית הקטנה והאדומה לטפס לי על היד. כאשר היא הייתה מגיע לי למרפק הן היו מתחילות לפתח חרדות שהחיפושית הזאת עוד עלולה "לעקוץ" אותי, הילד הקטן שלא מבין כלום מהחיים שלו, מתחת לחולצה. לא עזרו כל הטענות שלי שאותה "פרת משה רבנו" היא חרק חמוד ולא מסוכן. גם ככה זאת הייתה קריאת תיגר מול כל אמונות הסבתא של הגננות האלא, ואפשר לתאר כבר שהן לא אהבו את זה.
עורבני קפץ לפתע מתוך שיח גדול, וטס לו במהירות לעבר עץ חרוב. עוד הספקתי לראות את נוצתו הכחולה, לפני שהוא נעלם לו בצמרת העץ.
ליד העץ, הייתה פיסת אדמה ירוקה קטנה, שהבוץ הסמיך לא הצליח למצוא לו מקום ישיבה נוח שם. נשכבתי על גבי, יד אחת מאחורי הראש ויד שנייה מסתירה את העיניים מפני קרני השמש החמימות. נימנמתי לי לזמן מה. נימנמתי וחשבתי שהיה נחמד אילו היית כאן לצידי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
