 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
 חמשוש הרחק מהבית
שבוע שדאות עבר מהר מן הצפוי, וכמו שהמפקד פעם אמר לי "רק תרד לשטח, ולא תבין איך כבר יצאת משם". קל זה לא היה - לא כיף לחפור שוכה כשעלייך מכבידים אפוד בכוננות מלאה עם נשק וקסדה, אבל ככה זה שצבא לא מיועד להיות נוח (אבל איך ספק שאחרי שהשוחה מוכנה, ולמרות שקיבלת חרא של נקודה לחפור, זה הרבה יותר נוח מלישון באוהל).
הקפיצו אותנו, הריצו אותנו, טירטרו אותנו - אבל האפשרות פתאום להסתובב בשטח, מחוץ לבסיס ובלי כל המטווחים מסביב עשה פשוט טוב.
ביום רביעי בערב, המפקד קרא לי אליו לשיחה בשביל להודיע שקיבלתי השבוע חניך מצטיין ולכן אוכל להשתחרר לחמשוש החל למחרת אחה"צ. מבחינתי היה זה הדבר האידיאלי ביותר, כי רק כך יכולתי לחבור לזמן מה לחבר'ה מהביס"ש שטיילו בהרי אילת ועוד לשלב טיול ליומיים בצפון. לא רציתי לחזור הביתה ובכלל לא הירהרתי באופציה הזאת, לאחר חודש שלא טיילתי.
ירדתי לאילת להסתובב בסמוך להרים ולמחרת כבר הייתי בדרך צפונה, לעבר הגליל התחתון, והכל בשביל לראות שוב את הזריחה מהר תבור. (מה שכלל יציאה בשתיים וחצי לפנות בוקר מהביס"ש, עם שתי חניכות בדימוס שיצא לי לפגוש בטיול שנתי). כל הריחוק הזה מהבית פתאום הכניס אותי לפרופורציות אחרות לגמרי, סוג של הבנה שהחיים ממשיכים גם בצבא ואין שום סיבה להפסיק לטייל.
ההורים עדיין לוחצים לראות אותי, פיתחו סוג של לחץ מזה שאין לי לחץ בית 
יש עוד הרבה מה לספר, מעט שעות לישון ועוד לא מעט דברים לסיים - ואילו אני אפסיק לכתוב כעת.
| |
 ללכת לאיבוד בין החורים של המטרות קרטון
כבר שבועיים שאני מסתובב עם נשק ומקלל את הבלוק הזה שתלוי לי על הכתף - שחור, כבד ולא כיף להתכרבל איתו בשק"ש. חוץ מזה, עם כל הפק"לים שזורקים עלינו, הוא אוכל גם לא מעט אבק ואז דופק אותי במעצורים במידה ואני לא נותן לו יחס ניקוי אישי מספיק. ככה כבר שבועיים ברצף, אבל לאחר שחתמתי על החזרתו לרגל יצאתי הביתה, הרגשתי לפתע ערום. האומנם פתאום אתה מרגיש ממש קל בלעדיו, אך כל כמה רגעים אתה מזנק בבהלה נוכח המחשבה שיתכן והפקרת אותו באיזשהיא פינה.
חזרתי הביתה בפעם השניה, לאחר שלושה שבועות של פז"ם. כל הזמן פה, רחוק מהמציאות הצבאית שהשארתי בבסיס נידח ליד אילת, אופף אותי בתחושת חופשיות על גבול המועקה שנובעת מחוסר היכולת של הסביבה להבין מה עובר עליך. לא ההורים מצליחים לתפוס את המשמעות של לרסס מטרות קרטון כהקבלה למטרות אדם שתאלץ לירות עליהן עוד כמה חודשים, ואפילו החברים שכבר התגייסו נמצאים לרוב בעולם שהקרב בו הוא מול המחשב והציונים באוניברסיטה.
במציאות הזאת שנפלתי לתוכה, יש משהו הרסני ומפחיד. לא המפקד שצועק עלייך, לא הלחץ של הזמן הקצוב בכל רגע בסדר היום ואפילו לא השמירות שגוזלות את שעות השינה המועטות והיקרות מצליחות לאיים עלי בכל כל הבועה המוזרה הזאת. משהו מסוג אחר, שאלה שנכתבה לנו על הלוח במבחן, היא זאת שגרמה לי לפתע לפחד מהעתיד לבוא.
"לאיפה נכוון במרחק 100 מטר בשביל לפגוע למחבל בין העיניים?" נכתב ברשימת השאלות היומית, מתוך צרור שאלות שהיינו צריכים להשיב עליהן בין מטווח אחד למישנהו. דווקא בנקודה הזאת, לאחר שיום שלם אני מפרק מחסניות על מטרות קרטון, פתאום אני תופס את הפחד הזה בידיים. פחד מלהפוך לעוד אחד שיכול לירות במישהו, כי אמרו לו לירות "במטרה".
אני לא נאיבי, ברור לי שגם אני פה הופך למטרה אצל הצד השני. גם הוא מרסס מטרות קרטון וחביות פח, בשביל שבבוא היום (הלא רחוק) גם הוא יהיה מספיק מיומן בשביל לחורר אותי בקליעי עופרת - ובתוך כל זה, ואולי אפילו בגלל זה, אני לא רוצה להיות כזה. זה לא הפחד מהמוות, אלא הפחד מלהיות צמא מוות. יותר גרוע מלהצליח להרוג בגלל שאמרו לך, זה להרוג בגלל שאתה רוצה בזה. אתה רוצה שהבנזונה יאכל עופרת, כי זה יביא לך סיפוק. יביא לך את הערכה של המערכת, שקומץ אנשים קטן בקצה הפירמידה שולט בה, בדיוק כמו שמותך יביא לצד השני את הערכה והסיפוק מהמערכת שנשלטת ע"י קומץ אנשים אחר.
לכל צד יש את הגנרלים שלו שמפמפם את רעל הכוחניות לווריד של חייליו, וכמה שיותר רעל אז יותר טוב.
אין לי חרטה שהתגייסתי, אני יודע שזה שלב הכרחי שצריך לראות ולנסות להשפיע לאפיק חיובי עד כמה שניתן. אך בתוך כל זה, מנקר חשש לא קטן, שבקצהו עולה השאלה - לאיזה בנאדם עוד אהפוך?
כמה שעות לפני שאעלה על האוטובוס שיחזיר אותי לבסיס, מציף אותי געגוע למציאות אחרת ולא רחוקה. מציאות של תרמיל, עצי אלון עתיקים וקומונה יקרה מפז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
