 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
 זחלים קטנים ורעים נופלים על חניכים שבוזים
לפני הכל - מה יותר נורא מחניך שבוז? ... מדריך שבוז!
אחרי
אטרף של כאב ראש מרוב SMSים, איימילים, צעקות של חניכים ושינוי לוחות
זמנים, יצאתי לטיול במיוחל של מחנה פסח עם החניכים שלי, כאשר ענן גדול של
אזהרה התנוסס מעלינו, עם הכתובת "זהירות! צופים בדרך". שמועות לגבי נחילי
צופיפיניקים בשבילים בגליל העליון לעבר הכנרת הופצו ואושרו מכל עבר, וכבר
נעשו הכנות לגבי איך נוכל להעלם מהם, אבל אני קצת מקדים את המאוחר.
היום
ראשון של הטיול, נפתח אצלי עוד ביום קודם שבו מצאתי את עצמי מהלך על
הגבעות שליד מודיעין ומדריך קבוצות של משפחות-זבות-חוטם על עקרבים. במהלך
היום זרמו עידכונים לגבי עתיד המחנה, בעקבות תחזיות של גשמים וסופות, אבל
עד הערב האישור הסופי ניתן וזמן מה אחרי חזרתי הביתה, חזרתי (שוב) לשדות
עם שכני-חניכי בשביל לאסוף קרשים לערב. שברתי ת'גב עם הבול עץ הארור,
הסחיבה של הקרשים, ניסורים והלימה בחתיכות עץ עם הגרזן הקטן והצוקמוק
שלנו. לאחר עוד כמה שעות של אריזה וניקוי ציוד קבוצי (בעיקר סירים ומחבתות
עם שכבות גאילוגיות של ג'יפה מהטיול הקודם) מצאתי עוד כמה דקות של חסד
בשביל לניילן מפה של החלק הצפוני של הארץ (שהצלחתי לגרד
מאלוהים-יודע-מאיפה). הדרכות של ממש לא היו לי, אז ארגנתי עוד הדרכה-שתיים
על האלון והאלה, קיפלתי הכל ובסוף ברחתי לישון במרתף, כי התימנים
מבית-עריף לא סתמו כל הלילה (וכמו בכל לילה שיש לי משהו חשוב למחרת).
ניחא,
קמתי בשעה מספקת בשבי לשהות בשירותים למשך קרוב לחצי שעה (פלוס) ולסגור
דברים אחרונים. תפסתי את השכן-חניך מהבית שלו, ובעזרתה של אימי היקרה,
יצאנו לעבר התחנת אוטובוס שליד מועצה. כעבור מס' דקות נוספות החניך השני
שלי הגיע וכך כ-ל הקבוצה הגיע לנקודת יציאה (נו די לצחוק! אז מה אם יש לי
קבוצה מעפנה של שני חניכים לטיול ואם אני מאבד אחד מהם, אז 50% מהקבוצה
הלכה לי :,( ). האוטובוס היה צריך לאסוף אותנו ב-7 וחצי, ואחרי איחור של
20 דקות, התקשרתי לברר מה קורה וגיליתי שהוא עדיין רק בדרך ממבשרת לכיוון
מודיעין.
*בלע-בלע-בלע* (דילוגים על קישקושים טכנים)
עכשיו למען קצת הבנה של אנשים נטולי רגע גיאוגרפי בארץ, הנה כמה הסברים.
צפת - היא אחת מערים הנקראות "ערי הקודש" (מתוך ארבע: ירושלים, צפת, חברון וטבריה), והיא נמצאת בגליל עליון, מזרחית לכנרת ובמרחק יריקה מימנה.
כרם בן-זמרה זה מושב עם אחלה נוף (שד"א, גם משכיר צימרים כמו שאר החורים בגליל).
גוש-חלב (ג'יש) זה כפר ערבי עם אחלה חומוס ולבנה.
קדיתא זה כפר שנראה כמו עמק-המומינים וגרים כמו אנשים תלושים על טריפים שמאמינים בביאת המשיח.
כל החורים הנ"ל, נמצאים בקרבת צפת.
וד"א, הכנרת זה אגם המים המתוקים והגדול ביותר של ישראל והוא נמצא בצפון :P
אחרי
נסיעה ארוכה נטולת סוף, שבמהלכה ננשכתי ע"י חניך מעצבן (ולאחר מכן תקעתי
את הכף רגל שלי בפרצוף שלו) ורציתי לחנוק את כל החניכים הנודניקים
באוטובוס, הגענו לכניסה לכרם בן-זמרה. בגלל פאשלה של ממבשרת ומודיעין, הם נזכרו שהם לא ישנים באותה נקודה וכך שרפנו עוד איזה רבע שעה במיונים הציוד
בבטן האוטובוס. כך, אחרי שלל עיכובים, יצאנו בסוף לדרך!
ירדנו לעבר
מעיין חמוד שנקרא "עין עלווה" וניתן לתאר שוב את המקום הזה בתור "חלק מעמק
המומינים". לאחר שעוד ניסו להתאפס מהנסיעה, החניכים שלי יצאו פרשים עוד
בתחילת הטיול ולא הסכימו להכנס למים (אז אם המים היו קפואים ובחוץ הטמפ'
ירדה לכיוון 10 מעלות, זה תירוץ זה?!). בכל מקרה, לאחר חציית נחל "שוצף
וגועש" (עלק, פשוט הפכנו אותו לאטרקציה אתגרית), עשיתי את הדבר הגאוני שלי
בטיול הזה, ופשוט איחדתי את הקבוצה שלי עם עוד קבוצה של חברים שלי (שהם
הדריכו 3 חניכים - וכך נוצרה קבוצה של 3 מדריכים על 5 חניכים + 2 תיקי
עזרה ראשונה ^^ ) לאחר הכרות קצרה בין החניכים (וכמה מכות בדרך) המשכנו
הלאה לכיוון הכפר ג'יש (ובימי בית המקדש השני [ ואף קודם לכן ] "גוש-חלב"
). בכפר קנינו פיתות, חמוס והחניכים חיכו מחוץ למסעדה. בינתיים אחד
המדריכים הזכיר לי לקנות בקבוק מיץ, כי הוא הביא אחד לקבוצה שלו וזה לא
יספיק גם לנו, אז עקב זאת, יצאתי למשימת חיפוש של קניית מיץ תפוזים!
התרוצצתי בחצי כפר, ומצאתי כבר לפחות 3-4 מכולות וחנויות, אבל כולן היו
סגורות *דמעה~דמעה*. לא הבנתי מה קרה, עד שקצר נשימה, הבטתי על השעון
וראיתי שזה יום ראשון! פאק, איך שכחתי שיום ראשון זה כמו יום שבת אצלם?!
(זה כפר שמורכב מערבים נוצרים-מהארונים ומוסלמים)
ביאוש, חזרתי מבואס לקבוצה. בדרכנו הלאה עברנו ליד מכולת-קטנה, אבל פתוחה! ^^ ישר
אמרתי למד"צ השני להיות במאסף והתפלקתי בשקט לעבר המכולת. ליד הדלת עמדו
כמה אנשים מבוגרים (ובניהם גם שני אנשי דת) ודיברו בניהם בערבית. מת מפחד
להפריע להם, שאלתי בשקט אם יש מיץ תפוזים. במבט של
"מה-ת'מעז-להפריע-לנו-יא-יהודי?!", המוכר נכנס לחנות ושאל אותי איזה אני
צריך.
"ליטר וחצי, הכי פשוט שיש" השבתי. שילמתי והכנסתי לתרמיל.
התוספת
של עוד ליטר וחצי מיץ לא הטיבה עם קצב ההליכה שלי, ומי שמכיר את זה
מטיולים יודע עד כמה זה חרא שיש כוח ללכת מהר, אבל הרגלים פשוט נחסמות
באיזהשהיא מהירות. :|
בסופו של דבר השגתי אותם, ואחרי שאמרתי להם "עוד
10 דקות, נשב לאכול ליד מאגר המים", המשפט התחלף ל- "בהשתלמות זה היה קרוב
יותר!!!!!! באמ'שלי!". בסוף הגענו ואכלו ממש טוב. לקראת סוף האוכל, אחד
החניכים מתחיל לבכות לצעוק שכואב לו. אני כבר מתחיל להיות היסטרי שאיזה
עקרב עקץ אותו או משהו. ששאלנו מה קרה, הוא ענה שכואב לו, כי הוא יושב על
קוצים. oO
אנחנו פאקינג ישבנו שם איזה 25 דקות, וכל הזמן הזה הוא לא
אמר כלום! היינו צריכים להגיד לו שיזוז, כדי שיחשוב לא לשבת על הקוצים...
~__~
הגענו ליד קדיתא, שם אחרי התלבטות אם לעלות 100 מדרגות (הקבוצה
הקודמת אמרה שזה בול 100 מדרגות) לעבר הקבר של רבי טריפון החלטנו עלות.
היינו כבר כמעט בסוף, ואז הגיע איזה משפחה להתפלל ולא היה לנו נעים, אז
ירדנו את הכל בחזרה. [...]
המשכנו לעבר הנקודת לינה בבאר-הוזים (לא
ראיתי שם שום באר, אבל יש שם קטע פתוח של אדמה עם עשב זה כמו לשון בתוך
היער שם, מקום נחמד (רק שבלילה קפוא שם רצח עם טונה של טל שגורם לך לשחות
בשק"ש בבוקר). בכל אופן, בדרך הצלחתי להרוס (חלקית) את הסיפור על
חוני-המעגל, אבל החניכים יצאו די מבסוטים, וגם עשיתי את זה עם חתיכת ענף
וחולצה משובצת על הראש, אז גמני יצאתי די מבסוט מזה ^^
הגענו לנקודת
לינה, והחלטנו שהפעם לא ניהיה דפוקים כמו בהשתלמות והפעם נישן מתחת לעצים
כדי שלא נקום שוחים בתוך בריכת טל בשק"ש (עדיין לא ממש עליתי על התעלומה
של מדוע מתחת לעצים, לא מתכסים בטל ~.~ ). בסדר, התחלנו לחפור בור למדורה
ולהביא ציוד, פתאום אני רואה זחל שדומה קצת לדובון הקורים (זחל חמוד ולא מזיק). התקרבתי אליו, ופתאום שמתי לב שזה בכלל טוואי האורן (זחל
בכלל לא נחמד שגורם לגירוי חזק בעור). חשבנו בהתחלה שזה סתם זחל אחד מתוך
כמה בודדים מסביב והמשכנו הלאה. את ארוחת הערב אפשר לתאר בתור
"גוש-בצק-שהיה-בעברו-פסטה", ואם אני צריך לחשוב על ארוחת הערב המגעילה
ביותר שהייתה לי, אני אחשוב על זאת (הרוטב עגבניות והשמנת עם פטריות שהכנו
יצאו ממש טוב, אבל שכחנו לסנן את המים מהבצק - אהההה!!!! יחי הטיפשות).
ניסיתי להכין לאחר מכן, איזה פשטדה פולנית מוזרה כמו שסבתא שלי מכינה, אבל
קיבלתי חתיכות פחם שרק חניך אחד העז לטעום (וגם אחר כך ירק הייטב כל זכר
של זה מהפה שלו, ארג :| ). קצת לפני הארוחה, אחד החניכים התלונן על זה
שמגרד לו בעורף, חשבנו שזה משהו קל, אבל אחרי הארוחה זה כבר התפתח לוואחד
גירוי וקישרנו את זה לטוואי האורן הנוכל הקטן. מאוחר יותר, עלינו על זה
שזחלים נופלים עלינו מהעצים (ודווקא על הקבוצה שלי! ~ ), וכך עשינו השוואה
בלתי נמנעת להיותנו קורבנות במשחק של וורמס.
הערב הסתכם בשלושה חניכים
שפונו למיון בבית החולים בצפת - אחת חמודה עם גיץ בעין (אבל דווקא היא לא
התרגשה מזה, הסתובבה אחר-כך כמו קפטן הוק עם רטיית-תחבושת), אחד שחטף שפעת
(או משהו אחר) והשלישי - שלנו עם פריחה מטורפת בעורף.
אחרי שעמלנו קשה
על ניקוי מחטי האורן מהנקודת לינה שלנו (ניסיון להרחיק את הזחלים), החלטנו
בסוף לוותר על הצ'ופר של העצים ולישון בחלק הפתוח. הייתה לי שמירה, שתי
שמירות לפני הסוף ודווקא הלילה עבר עלי עם אשכרה שינה! (והכל בזכות הרעיון
הגאוני של לההביא כירבולית ולשים אותה בתור מבודד בשק"ש הדפוק שלי). לאחר
השמירה שלי, נשארה עוד רפסודה שלמה ולא מפורקת. כדי לא לעשות יותר מדי
רעש, הצעתי לפרק אותה בעזרת הטוריה - רעיון מפגר ברמות שגרם למוט שלה
להשבר, ולי להתחיל לחשוב על כתיבת הצוואה לקראת זה שהרכז של אזור מרכז
הולך להרוג אותי.
הגיע הבוקר, והתחלנו לסדר את הציוד לקראת העברתו
למנהלה. בדרך חזרה מהציוד לאזור מנהלה, עברתי ליד הרכז שבדיוק התעורר
ונראה כמו תולעת שמנה וגדולה בתור השק"ש שלו.
"המפ, שחר.... נשברה אתמול הטוריה"
"אחיעד, אני אהרוג אותך! תן לי לנחש, הייתי מספיק אידיוטים כדי לנסות לשבור איתה את הקרשים בלילה, נכון?!"
ניחא, בסוף הוא לא הרג אותי. הורי ^^
יצאנו
עם הפקודה של "ארזו וטוסו, הכל כשר בשביל להמנע ממפגש עם טור אינסופי של
צופיפניקים בדרך!". היה כביש בדרך, וקיבלנו הוראה של לעבור מתחתיו בתור
התעלות ניקוז של הנחל - "כי עדיף חניך מטונף מבוץ וחי, מאשר נקי ומת"
(אנחנו עוד לא סגורים עד כמה זה נכון, אבל בקטנה :P ). נכנסו לשמורה, נחל
והיה ממש נחמד, אבל ה-קטע היה בעצירה אחת שהייתה ליד החיבור בין השביל
שלנו לשביל ישראל. עמדתי בחוץ וניסיתי לתפוס איזה עלומת אור שמש, בשביל
להתייבש, כאשר לפתע אני רואה שתי משפחות עם תרמילים של ציוד-על-הגב עוברות
לידנו.
"אהלן! אתם עושים את שביל ישראל?" שאלתי אותם בהתלהבות. אחרי
שקיבלתי אישור מהם, פשוט התחלתי לסגוד להם! אשכרה טיול משפחות שעושות אותו
בציוד-על-הגב ולא סתם טיול של כמה שעות והביתה, או טיול ג'יפים מזופת. הם
היו כאלה חמודים, שפשוט כמעט בכיתי שאין לי מצלמה לצלם אותם ולתלות תמונה
שלהם בענק בחדר שלי. הלוואי שהמשפחה שלי הייתה כמותם! שאלתי אותם אם הם
יכולים לאמץ אותי, אבל הם סתם צחקו *דמעה~דמעה* ...
יש עוד מה
לספר, אבל אין לי ממש כוח. רק עוד להזכיר שהכנו אחלה לימונדה שם מאיזה עץ
לימון שגדל ליד הנחל (והיו לימון פיצקים וחמוצים בטירוף) והארוחת צהריים
הייתה אחלה לא פחות ~
בדרך חזרה הבייתה קיבלנו גם חולצות מחנה,
וזאת חולצת מחנה הראשונה שאני באמת מקבל ולא "משאיל" (ודי לצמיתות ^^)
מהמשרד של החוגי סיירות.
זהו, חמיש-שישי מפגש (ראשון!) בביס"ש גליל
של הקומונה ש"שינים לשנה הבאה, ואני הולך לראות בפעם הראשונה מי יהיה
הצוות שיהפוך להיות ממש המשפחה שלי :P
יצא ארוך, ועכשיו נשאר לחזור לחו"סון הכוסון שקיבלתי אתמול (העיתון מחנה של סיירות ) - החו"סון הטוב ביותר
שיצא בשנים האחרונות! (ואני אפילו מוזכר בו 5 פעמים! 3 בשם של כותב הכתבה,
פעם אחת בסיקור הקורס מד"צים ופעם אחת בדף תודות בסוף - ששם אני מוזכר בשם
הראשון, אבל עם שגיאת כתיב, ארג :| - כותבים אחיעד ולא אחיאד ! )
עם הרבה תקווה (ואם יהיה) הרבה (יותר) מזל, אני כנראה אפגוש אותה היום, ואולי גם... (אני גם אקבל חיבוק ולא מבט אדיש ומזלזל, הלוואי )
| |
להדריך בגבעות השומרון, רגע לפני היציאה לגליל
אחרי דחיות ובעיות, הסל"ת (סיור ללא תשלום) של החברה להגנת הטבע בגבעות ליד מודיעין יצא לאור. הציעו להצטרף לעזור בהדרכה שם ולהפעיל תחנה, וכמובן - שאני אסרב לעזור לכזה דבר? אין מצב! ^^
אחרי שהלכתי לישון לקראת 2 ומשהו בלילה, התעוררתי הבוקר ב-7 וחצי כדי להספיק להתארגן (5 ומשהו שעות שינה בבית בש-ב-ת! ארג :| ) אחרי עיכוב אלו ואחרים, זרקתי את התרמיל והנעלים באוטו ונסעתי לבדי לחור-שכוח-אל-בסוף-העולם-שמאלה אשר נמצא ליד מודיעין ונקרא "ליגד-סנטר". די בנס הספקתי לרדת בפניה הנכונה בכביש המהיר לכיוון מודיעין, וזה תודות לכך שזכרתי בערך איך נראת הפנייה ולא תודות לאיזה שילוט שהח'ברה של מודיעין טרחו לעשות... אחרי נסיעה בעקבות שלטים מזערים שסמל האירוס של החלה"ט הוטבעה בהם בגודל מיקרוסקופי (ככה זה שנוסעים ולא הולכים ברגל בעקבות שלטים), הצלחתי בסופו של דבר להגיע לנקודת יציאה למסלול. כולם שם היו באטרף של הכנות אחרונות, וניסיתי לברר באיזה נקודה אני אמור להדריך. אמרו לי משהו לגבי תחנת "החי מתחת לאבן" ובלי יותר מדי הסברים מפורטים אמרו לי "תמשיך ישר ואז ימינה" - וואלה, ממש עוזר לי, כי זה לא כאילו כל המקום הזה מפוצץ בשבילים והימינה הזה נמשך עד קבינימט... ניחא, בקטנה.
טנדר אחד עצר לידי ואיש שהיה לי מוכר קצת יצא מימנו. הוא בירך אותי לשלום, ואני שאלתי אותו אם הוא גם בחלה"ט. הוא השיב שהוא היערן של קק"ל והמשיך לעבר שיחה עם המארגנים. הרבה מה לעשות שם כבר לא היה לי, ופשוט המשכתי בשביל. כעבור 10 מטר, פתאום אני רואה את הטנדר הזה מגיח מאחורי והיערן עוצר לידי.
"תגיד, רוצה טרמפ?" הוא שואל אותי, ובלי בדיוק מושג לאיפה אני צריך להגיע, ישר השבתי ב-"כן, בטח!". נכנסתי פינה, ואפשר לתאר את החלל הפנימי כמו שדה קרב - כוסות עם שאריות קפה מפוזרות על הרצפה, ניירות זרוקים בערבוב, אין מה להגיד - פשוט מקום מאגניב בטירוף! ^^
התיישבתי שם והתלבטתי אם לחגור, כי גם ככה תוך רגע אני יורד וגם הוא לא היה חגור. בסוף שמתי את התרמיל והנעליים על הבירכיים והוא התחיל לנסוע. עכשיו, כמעט לכל אחד יצא לפחות פעם אחת לשבת ברכב שטח שנוסע בשבילי עפר (בין אם הוא רצה או לא), אבל בניגוד לנסיעת חילזון שנהגי השטח נוסעים לרוב בזהירות מרבית בשבילי העפר המשובשים בטירוף שם, היערן השרוט הזה נסע שם על מהירות של איזה 120 קמ"ש!! פחד לא נורמלי! כמעט התחלתי למלמל את תפילת הדרך תוך כדי השתנה במכנסיים... בסוף הוא הגיע לאיזה חור בצד השני של החורשה ופגש חבר שהזמין אותו לראות משהו. הוא ירד והשאיר אותי לבד בטנדר. חיכיתי דקה-שתיים ופתאום אני רואה את הרכזת חלה"ט של אזור מודיעין נוהגת בג'יפ אדום שהגיח מולי. זינקתי החוצה, תוך כדי נישוק הקרקע שנשארתי בחיים וניסיתי לברר לאיפה להגיע.
"אתה רואה את העוקף שם? תתפס על הגבעה השמאלית, תעבור את המבצר שנמצא בפסגה ותרד מזרחה לכיוון השביל", כך היא השיבה לי - או במילים אחרות: אכלת-אותה-ואתה-צריך-לחתוך-בדוך-כמה -קילומטרים-טובים-בשביל-להגיע-לתחנה שלך (האמת, למרות העייפות ממש נהנתי מהפריחה והנוף, אז לפחות זה היה הליכה מנהלתית נחמדה ^^)
מצאתי כמה אנשים ראנדומלים בדרך שכיוונו אותי לעבר התחנה שאני צריך להדריך כמה עשרות מטרים אחריה. ניחא, הגעתי בשלום והתחלתי לסדר את ההדרכה.
בסך הכל, זה עבר בסדר. העברתי את ההדרכה שלי על העקרבים בערך 15 פעם... מכובד :] . מה שכן מעניין, זה שאחרי ההדרכה החמישית בערך, מישהי ניגשת אלי ואומרת לי שאני מדריך טוב, אבל ההדרכה שלי בקטע האחרון מפחידה מדי ולא מתאימה לילדים הקטנים שנמצאים שם, כך שאני אתן תיאור פחות ויזאולי על הילד שנעקץ ע"י קטלן דרומי. ~ (חצי נזיפה, חצי הערה)
אין הרבה מה לתאר, רק שאיזה ילד צוציק אחד שנראה בגן טרום-חובה, העיר לי שאני מסתובב בשדה עם סנדלים וזה מסוכן (בלע :P ) ובסוף הלכו לי הכתפיים טוטאלוס בגלל הסחיבת המוטטות ברזל של השלטים.
חזרתי הביתה מת מעייפות ורעב, ואחה"צ חזרתי לשדות מאחורי הבית עם חניך שלי בשביל לאסוף קרשים למחנה פסח מחר. הציוד הקבוצתי ארוז, ונשאר לי רק לארוז את הציוד האישי ולסיים להכין את ההדרכות.
מחר, 7 וחצי בבוקר מגיע האוטובוס ואוסף אותי עם שניים מחניכי (היקרים ~ ) לגליל העליון. עדי חולה, ולכן אני יוצא להדריך לבד, אבל יהיה טוב :]
זהו, עוד יומיים של תירוץ לבריחה מהצורך להתקשר אליה. אולי כאשר אחזור מסריח ושפוך מעייפות, אהיה כבר מסוחרר מספיק כדי שיהיה לי אומץ להתקשר ולדבר איתה...
נשתמע מחרתיים ~
(וצריך לחסל את הקקות של בית-עריף ששמים מוזיקה בלילה בעוצמה שיכולה לפרק קירות ועוברת את כל השדות בדרך, עד לחדר שלי. אהההההההההההה!!!#@$#$@$ )
| |
 מעטפה ללא דרך חזרה
יום שלם העברתי במחשבות נודדות לקראת הערב. התקווה שהמכתב יגיע לידה לפני חזרתי מהטיול השנתי נגנזה בסוף עקב בעיות אלו ואחרות שקורות מטבע הדברים (אבל תודע לגלי בכל אופן ^^ ). דברים בסיסים כמו מקלחת אחרי שלושה ימי טיול, לכידת עקרב להדרכה מחר וטליית כביסה נשכחו מימני כמו כלום, וכל המחשבות נדדו לעבר מחשבה אחת ויחידה - האם זה נכון ושווה את זה? האם הסיכון שהערב אקבל מימנה את החיבוק הידידותי האחרון, באמת ישאר בגדר "סיכון" ולא יתממש?
כל הערב לא באמת הייתי מרוכז, סתם יותר שתקתי מאשר אמרתי משהו. בסופו של דבר, לכולנו יש פאקים - חלק מגמגמים מול המוכר בחנות בגלל המחיר הגבוה, חלק מפחדים להסתובב לבדם במדבר ולספוג את עוצמת הבדידות והשקט שהוא מקרין וחלק פשוט לא יודעים איך לספר למישהי שחשובה להם, מה הם מרגישים כלפיה.
רצה הגורל, ונדפקתי בקבוצת הדפקטים האחרונה. קורה, כולנו בני-אדם עם יכולות להשתנות, או כמו שסבתא אומרת לי (מתוך תקווה שלה שיהיה לה נכד סופר ולא איזה רועה בלוי - כן בטח ~.~ ): "אופיר לעולם לא יהיה טוב בכתיבה כמוך ואתה לעולם לא תיהיה טוב כמותו במתימטיקה"
ניסיתי להתקרב אליה, באמת שניסיתי, אבל אני פשוט לא מצליח. אני יכול לכתוב סיפורים ושירים ללא קץ על התחושות שלי, אבל לעשות דבר הבסיסי ביותר - כמו להרים אליה צלצול בשביל להפגש - זה פשוט משהו שכמה שאני רוצה, פשוט לא מצליח לי.
הגיע הערב, והעברתי קשר שיבואו אלי בשביל סרט, סתם משהו קליל אחרי החזרה מאילת ולקראת היציאה לחופשת פסח. רבע שעה לאחר מכן, כבר דיוושתי בירידה לכיוון התיבות דואר (רגע לפני עליה לכיוון ביתה של גלי). הספקתי לקחת את המעטפה מימנה ולטוס הביתה בחזרה לקבלת שבת. שם בירכתי בחיפזון על הלחם, אחרי שהצוציק עשה את הקידוש על הגפן. את המרק בלעתי בכמה שלוקים ומשם רצתי עוד להתקלח, בעקבות עודפי טינופת שהתחלקה באיזון מופתי בין כל חלקי גופי. אחר-כך באה ההמתנה, שהמשפחה תסיים לצפות בטלביזיה ותפנה את המרתף, שהאנשים יגיעו ואני אוכל לפגוש אותה שוב ולקבל מימנה את החיבוק שכ"כ חסר לי, לצפות בסרט ולהשעין עליה את ראשי ולבסוף, רגע לפני שתלך, גם להביא לה את המעטפה שעבדתי להכין את תוכנה במשך שעה ארוכה.
אני מודע לזה שאני חי בבועה בעיתית, שאני חי כמו אנשי הדור הישן שעוד חלמו על עבודת אדמה ואהבת הארץ ולא במשפטים צינים ומלגלגים על כל הסובב אותם. כאשר אומרים לך בולבול ואתה חושב על ציפור ולא על זין - סימן שאתה דפקט ומנותק מהמציאות, וזה פשוט לא בריא - אפילו לעשן פחות מזיק מזה (בדוק!).
כשהיינו למטה, מצאתי חרק מאגניב כזה כמו "פינסר" מפוקימון. את השם המדעי שלו ראיתי בספר של "החי והצומח", אבל כבר הספקתי ממזמן לשכוח ובעצם זה לא באמת משנה כעת. בכל רגע אחר, ממזמן הייתי תופס אותו בהתלהבות ורץ לחדר לחקור ברמה על סף "שב"כניקית" ומכל הכיוונים, אבל באותו רגע פשוט לא באמת היה אכפת לי, רק עניין אותי איך לעזאזל אני יכול לפתוח את הפה ולדבר איתה, ולא לאבד את הראש מהנוכחות שלה לידי ולהעלם (כמו תמיד) לתוך בועה נטולת מילים, בועה מעצבנת כזאת של ביישנות.
אני מת כבר להגיע לחודש אוגוסט ולהתחיל את השנת שירות. שנה שלמה, שבא אוכל לענות לשאלה "איפה אתה גר?" בתשובה "בבית ספר שדה גליל" כאשר חיוך של גאווה ואושר מרוחים לי על הפרצוף ופשוט לנשום בכל רגע חולף את רוחה של "החברה להגנת הטבע" ולהיות חלק אמיתי ופעיל שם, ולא סתם עוד מד"צ בחוגי סיירות, נטול קבוצת-אם תומכת ושאת רוב החרא (אם לא כולה) הוא נאלץ לאכול בעצמו. לא רוצה יותר לגור בבית עם המשפחה ולעבור יום אחר יום בלי תוכן אמיתי ורק לתת לזמן לנזול בין האצבעות, כי בגלל אלף ואחת סיבות אחרות, מה שאני באמת רוצה לעשות אני גם לא יכול.
כאשר חזרתי לכתוב בבלוג הזה, אחרי נתק של כחודש וקצת עם לבטים מכל הכיוונים, הבטחתי שאני לא אכתוב על התחושות והרגשות שלי, אלא רק על חוויות וחיות מעניינות שיצא לי לפגוש בדרכי. אין מה לעשות, והאשליה הזאת לא החזיקה יותר מדי זמן מעמד, כי הכתיבה פשוט הפכה לצורך חזק אצלי.
אני מת כבר לסגור את הבלוג הירוק הזה, ולחיות מעבר לשורות, אבל כאן יש לי מפלט שמאפשר לי לספר למעשה הכל מהכל - וגם אם אני טועה בדרכי ובכתיבתי - לפחות מימשתי את הצורך לשחרר מחשבות שהולכות סחור-סחור.
עכשיו כבר אין דרך חזרה
וכנראה איבדתי עוד ידידה טובה
דרך הכתיבה הארורה.
לא נותר לי יותר מה להגיד, אז רק אסיים את הגיגי לשעה 2 בלילה (7 שעות לפני שאני צריך להתייצב להדרכה בגבעות מסביב לליגד-סנטר שליד העיר מודיעין - וד"א, תבואו ^^ )
אורי וגלי - תודה על התמיכה והעזרה, על זה שמצאתי אצלכם מקום לשחרר את הגיגי לגבי החששות שלי ועל זה שדחפתם אותי לעשות מעשה שגם אם יכשל - לפחות אדע שניסיתי.
ולבסוף (ובאמת שבסוף) נשאר לי להגיד לך לילה טוב, ולמרות (ואולי גם דווקא? לא יודע) שאת לא קוראת פה, אני יכול לספר שכן, אני אוהב אותך.
נתת לי השראה ויצאו לי כמה סיפורים קצרצרים (ושלמען האמת, אני דווקא די מחבב אותם לשם שינוי). אותה דמות המוזכרת בסיפורים שלי בתקופה האחרונה (לפעמים בכינוי "תמר" ולפעמים פשוט בתור אותה דמות לא מושגת) היא למעשה - את.
אין טעם עכשיו שאכתוב את שמך, כי גם ככה בסופו של דבר אם את לא קוראת כאן, אז אין טעם שארחיב עוד במילים שינסו לקרב אותי אלייך.
שבת שלום ונשתמע ^^
ואם נפשו של מישהו חשקה מחר (שבת 24.3) לבוא לטייל ולפגוש אותי מדריך בסל"ת (סיור ללא תשלום) למען הצלת הגבעות מפני בנייה הרסנית, אז כל הפרטים המלאים מופיעים בפלייר כאן
~ קצת מתוכן הפלייר
בשבת ה-24.3.07
יציאה לסיור בין השעות 10:00-12:00
מחניית הליגד סנטר, באזור התעסוקה של מודיעין.
המסלול עובר בגבעות מערב העיר השופעות בפריחה אביבית משגעת, שרידי בוסתנים, אתרים ארכיאולוגיים ותצפית מדהימה למישור החוף ממערב ולהרי ירושלים ממזרח. שטחי הגבעות מאוימים בסלילת כביש 4 העירוני של מודיעין, אם תצא סלילת הכביש אל הפועל, ייגרם נזק חמור ובלתי הפיך לטבע ולסביבה במודיעין ובסביבתה.
* יש להצטייד בכובע, מים ונעלי הליכה.
* המסלול מתאים לכל המשפחה- ללא עגלות, אורכו כ- 4 ק"מ.
* במידה וירד גשם הסיור יידחה לתאריך אחר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
