 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
 נקיטת פעולה לילית
הלילה של שלשום התחיל לראות את סופו כמו כל לילה נורמלי. ציחצחתי שיניים, השתנתי את הפיפי של לפני השינה, פתחתי את המיטה התחתונה (אני אף פעם לא ישן על העליונה) וניערתי את השמיכה. לבסוף סגרתי את הדלת וכיביתי את האור, את השמיכה פרסתי מאחורי הגב, הורדתי את הבירכיים לקצה המיטה וצנחתי לעבר המזרן.
שקט. דממה. עוצם עיניים ולוקח נשימה עמוקה, ואז הכאב מהחבלות בחזה נותן את איתותיו לנוכח זה שהופעל עליו כוח כנגד המזרן. חריקת שיניים קלה, הירהורים על לשיים תחבושת עולים שוב, אבל נסוגים מתוך המחשבה שזה סתם מיותר ויעבור בעצמו בלי חבישות שלא יעזרו בכל מקרה, לפצעים שכבר הגלידו.
משנה טיפה את הזוית של השכיבה, לוקח עוד נשימה עמוקה ומרפה את הגוף. מחשבות מהשבוע האחרון עולות לאיטן ומציפות את הראש, ותחושה עמומה של כעס ותיסכול מתחילים להדהד. חולפות עוד כמה דקות, והתחושה מתגברת ומתחילה להציף את הגוף הרפוי, שקומץ את האצבעות בחוזקה.
טיפות ראשונות של זיעה מתחילות לבצבץ וניהיה לי חם ומחניק. לפתע אני מוצא את עצמי מתיישב והידיים תומכות את הראש. הרצון העז לישון שהיה רגע לפני כך, מתחלף בקוצר רוח של לצאת מכאן. הבלגן ששרר בחדר, מתחיל להעיק והנפש רק רוצה לברוח מכאן - לעלות לפסגתו של איזה הר צחיח בנגב, לשכב בסבך של החורש בכרמל ולשכך רגליים במים צוננים בנחל ברמת הגולן.
הפצעים בחזה מתחילים לצרוב מעט שוב, ואז נופלת ההחלטה של רגע שעדיין אני לא מצליח להבין מה גרם לכך שהארון נפתח ומתוכו נשלפה החולצה המשובצת, מכנסיים של מדי ב' יצאו מהארון ונעלי הטיולים שלי קיבלו שוב את ניצוץ המסע. ירדתי למטה בחיפזון שקט, תוך כדי סימון לשינג'י שלא תוציא הגה ותיהיה בשקט, כי אני לא לוקח אותה לטיול וכל המשפחה כבר חורפת עמוקות. הדלת נפתחה בחרש, ואני יצאתי לשביל עפר לאורו החיוור של הירח, המתקרב לאמצע החודש.
כמה צעדים איטיים ואז נעצרתי. הבטתי קדימה ואחורה לאורך השביל, שהארו קלות מהאור של התאורת ביטחון שהופנתה לעבר השדה. לקחתי נשימה קלה, ונישכבתי על השביל, נותן לגוף להתרפות על האבק והחצץ החד שהיה מפוזר בדלילות. האוזן דרוכות לכל צליל ורחש - מקריאת התנשמת וציוץ עטלף ועד לנהימת המנועה של הג'יפ סיור מהמוקד. נותן לעוד רגע לחלוף והידיים מונפות קדימה עם אגרופים קמוצים ומהודקים לקרקע, והבטן זעה קלות על האבק והרגלים מוכנות לזינוק.
"מוכן?" לחשתי בשקט לעצמי, ואז עוד נשימה קלה וזינקתי בזחילה אינדיאנית מהירה קדימה.
כל הנף יד, גורר בעקבותיו את הגוף שעוצר את צליל הכאב מהפצעים בחזה. התקדמתי עוד כמה מטרים, ונעצרתי. רעש רגעי הבליח בדממה של הלילה, מהבית הסמוך והרהרתי במהותו, חושש שאם אחד השכנים יצא החוצה, המשטרה תוזעק לנוכח חשד לפורץ. הסתובבתי, וזחלתי עוד קצת לעבר הבית. כעבור כמה מטרים קמתי ופתחתי את הכפתורים בחולצה, נותן למשב רוח קליל לאוורר את הפצעים. תחושת אי השקט ששררה בי מקודם, חלפה והייתי כבר יותר רגוע. החום העז שתקף אותי בחדר התנדף לו, ורק האוויר החמים של תחילת הקיץ נח עלי.
פתחתי שוב הדלת, וראיתי את שינג'י עומד במעלה המדרגות ומביטה בי בחוסר זיהוי מטושטש עם הזנב מופנה מעלה. חולף עוד שניה, והיא מתחילה להתנפל לעברי בנביחות, תוך כדי שאני מנסה לסמן לה בשריקות וקריאות שקטות שתסתום. לבסוף היא הגיע אלי, ריחרחה קצת ונרגעה. לאחר מכן, פניתי לעבר המראה בכניסה והבטתי מבודח בדמות שעמדה בכל הקריטריונים שלימדו אותנו פעם בקורס מג"ב-נוער באיך לזהות פורץ ממוצע מהכפרים הערביים השכנים.
עליתי למעלה, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. שם בתחושה יותר רגועה, חלצתי נעליים, קיפלתי את המכנסיים ותיליתי את החולצה בארון. האור כובה שוב, וצנחתי למיטה עם תחתוני בוקסר מאובקים קלות ונפש רגוע.
בבוקר למחרת התעוררתי יחסית מוקדם, למזג האוויר יותר קריר מיום קודמו, ועם עננים שניראו מבשרי גשמים (אפילו היה טיפטוף קל). יצאתי החוצה להסתובב קצת בקרבת הבית עם שינג'י, שמאחורי קריאות של אמא שאני אלבש עלי מכנסיים ואפסיק להסתובב יחף ועם בוקסר בחוץ (אבל הי! הייתה לי חולצה... תפסיקי להגיד שאני ערום, יא אמא פולניה!!) .
עם רצון מטורף של לעוף מקרבת הבית ולהפסיק לשמוע את קריאותיה הבלתי פוסקות של אמא (שיכולה לפעמים לשגע ממותה), יצאתי לטייל על השביל לעבר המושב הסמוך, תוך כדי שגם באדי (הכלב של השכנים) הצטרף אלינו. עברתי את הכרם זיתים השני, והתקדמתי על השביל לצד השדות פתוחים, כאשר לפתע אני רואה מרחוק אוטובוס באמצע השביל. עם מחשבות לגבי אפשרויות בנוגע לאוטובוס התקדמתי הלאה, ואז שמתי לב לאיש שהולך ומחזיק לצידו את האופניים. המשכתי להתקדם לעברו, והנפתי את ידי לשלום, והוא החזיר לי באותה מחווה.
"אל תמשיך הלאה! צה"ל עושה שם אימונים עם יחידת הכלבנים, והכלבים שם יכולים להתנפל על הכלבים שלך" הוא הזהיר אותי.
הבטתי עוד קצת לעבר האוטובוס, ושאלתי אותו מה יש שם, והוא סיפר לי שהוא ראה שני חיילים עטופים בשכבות הגנה הולכים לעבר הפרדסים, ושיש שם אימונים לכלבי תקיפה.
חשבתי להתקדם עוד קצת, כי זה ממש סיקרן אותי, אבל החלטתי שביחד עם שינג'י ובאדי עדיף לא לקחת צ'אנס ושבנו ביחד על עקבותינו. בדרך דיברנו, וסיפרתי לו על חוגי הסיירות שאני מדריך שם, ועל הבעיות שיש היום בזה שהטכנולוגיה הקיימת היום מהווה מכשול גדול מדי לשיווק של חוגי טבע וטיולים לאוכלוסית הילדים ונוער שניהיו כבר נורא צינים והרבה יותר קל לשווק להם מכשיר סלולרי חדיש ומשוכלל מאשר להצטרף לטיול בין הוואדיות בגנב. בהמשך הוא גם סיפר לי סיפורים משלו ותהה על איך זה שאני מסתובב ככה יחף בשדות.
"ככה זה שילדותך עוברת במושב, ואף פעם אין לך כוח לשיים נעלים כאשר הכדור עף לקוצים" השבתי לו, וקיבלתי מימנו בחזרה חיוך משועשע.
ממש נהנתי מהשיחה שהייתה לנו. לבסוף נפרדנו לדרכנו, ולאחר כמה דקות נזכרתי שכחתי לשאול לשמו.
הגיע הערב, יצאתי לחלק את הספרי טלפונים במרכז המסחרי לחנויות. פתחתי את הדלת, ומתוך אינסטינקט הורדתי את טפס הנעילה של אוטו וטרקתי קלות את הדלת בפיזור דעת. התקדמתי לעבר הבגז' כאשר נזכרתי שהעגלה עדיין באוטו. באתי לפתוח את הדלת האחורית והיא הייתה נעולה, ואז שמתי לב למר גורלי - המפתחות בתוך האוטו ונעלתי את הדלתות! נשאר חריץ קטן בחלון וניסיתי לדחוף דרכו את היד, אבל היד נתקעה בכעבור כמה סנטימטרים ולא הצלחתי להגיע לתפס. מכר של אימי שחנה לידי, הזכיר לי את השיטה הישנה עם החוט ברזל והלולאה. חיפשתי בחנות מחשבים ולא היה להם, אבל אז עלה לי הרעיון של להשתמש בתופס חרא לכלבים שמוכרים בחנות חיות. רצתי לשם, ומבט חטוף במחיר (22 שח'!) הוביל אותי להרהר שוב בפיתרון. לבסוף, ויתרתי, כי המוכר היו עסוק באותו זמן בלספר כלב בחדר הסמוך, והחלטתי לנסות לאתר חוט ברזל זרוק שנשאר מהשיפוצים בכניסה למתנ"ס. מצאתי אחד מלופף על הגדר ולקחתי אותו, תוך כדי חשש שהוא לא יתאים בגלל שהיה גמיש מדי. הכנתי לולאה, וניסיתי כמה פעמים, תוך כדי זה שהחשש התגלה כנכון. התחיל להיות מאוחר, אבל לא היו לי ברירות וניסיתי שוב ושוב, תוך כדי שאנשים עוברים לידי בהתעלמות מוחלטת (ניחא לא הציעו עזרה, אבל איך לא חשדו שאני גנב רכב?! איזה אהבלים - או סתם אגואיסטים). אחרי שכבר היד שלי נראתה כמו אחרי חיתוך ורידים והמון מאמץ, לבסוף הצלחתי!
חילקתי את הספרים במרץ, עד שסיימתי חלקית ופרשתי לחלק במרכז מסחרי סמוך (שמורכב רק ממספרה ומכולת קטנה), ששם נאלצתי לריב עם המוכרת שלא תביא לי שקית ללחמניה שקניתי...
אוף. מחר ממתכונת במדעי-הסביבה, ואין לי שום מוטיבציה להתחיל ללמוד לזה.
ביום שני, אני אתחיל לעבוד בנתב"ג, בעבודה שסידרו לי במחסנים של סאקל וגם לזה אין לי כוח (יום עבודה ראשון ומדאיג מעט, אבל יהיה טוב)
ואיתה... זהו, ויתרתי סופית.
מישהו רוצה לבוא לטייל עימי?
| |
 זה עצוב להפרד בערב של סוף האביב
פגשתי אותה לראשונה במשרד של חוגי הסיירות באבו-כביר. זה היה כבר ערב, ואני חיכיתי שם עוד מהצהריים כשהגעתי לשם ישר אחרי התיכון.
שנת הלימודים הייתה ממש בתחילתה - ואני כולה שמיניסט בתחילת שנתו האחרונה, טרוד מכל העולם ואחותו וטרי ישר מהקורס מד"צים שהיה בקיץ האחרון. אז, אוווו אז היו ימים... בקורס כשהייתי עוד מלא מרץ, התלהבות ובלי סוף תוכניות למכביר. תיכננתי לעצמי שוב ושוב איך אני לוקח את הקבוצה שלי לחפש עקרבים, להכיר פרחים, לצפות בציפורים נודדות... ואיך ניפגש בערבים בשביל לעשות מדורות להנאתנו, ואחח הטיולים - איזה טיולים נעשה ונראה לכולם ששוהם אימפריה! (או יותר נכון, הקבוצה התותחית שחלמתי שתיהיה לי).
חלומות, חלומות, חלומות - וטראח. אני שומע שקיבלתי איזה מדריכה חיצונית אחרי צבא, שמעולם לא הייתה בחוגי הסיירות ויש לה עבר בצופים - ומעבר לזה, גם היא טרייה ממפעל יצור המדריכים המהיר של חוגי הסיירות (לא מדריך טיולים עם תו תקן של החלה"ט - אלה איזה קורס מזורז שעשו לחבר'ה אחרי צבא בקיץ האחרון). מבואס הבעתי את התמרמרותי מהעסק בכל פינה - מה מביאים לי צופיפיניקית שתתבכיין לי על כל צעד ושעל?! אני רוצה להדריך לבד!
"אבל לא... תשמע... תצטרך עזרה, בכל זאת שמיניסט עם כל הבגרויות...." הרכזים העירו לי בשיחות, עד אשר הסכמתי עם פרצוף חמוץ, כמו ילד קטן שהגיע לפשרה מרגיזה עם הוריו על סוכריה בחנות ממתקים. ניסיתי לבנות את החלומות על עתיד הקבוצה מחדש, תוך כדי שילוב של "אותה צופיפיניקית מפונקת" שלפתע צירפו אלי. ככה חשבתי בלי סוף, עד ששמעתי את הדלת כניסה של המשרד נפתחת וקול מעט רועד קורא "שלום?". נשארתי לשבת עוד רגע, על הכיסא מול הרכז בעוד שהמזכירה של החוגים (הותיקה והאהובה! ^^) כבר קמה לקראתה ולשאול לשלומה.
"אחיעד, עדי הגיעה!" שמעתי אותה קוראת לי, בעודי קם ומפסיק את השיחה עם הרכז לגבי עתידי בתור ש"ש (ספק) לעתיד.
המבט שהיה נעוץ תחילה בריצפה, מורם מעלה לעברה וסוקר אותה בתחילה. התסריטים בראש על העתיד הקשוח שהיה מתוכנן לקבוצתי רצים שוב בראש אל מול חיוכה החביב, והחושים מנסים לדלות רמזים נוספים עליה.
"אהלן! אחיעד" השבתי אליה בחיוך מבוייש ויד משוטת לשלום,
"עדי" והיא השיבה כמוני, לחצנו ידיים וצחוק קל של הקלה נפלט לנו.
התיישבנו ליד השולחן ועשינו הכרות מהירה אחד על השנייה - "מאיפה את? איפה אתה לומד? מה עשית בצבא? כמה זמן אתה בחוגים?", ואז הייתי חייב - "היית בצופים?".
"כן" היא השיבה מחוייכת, וסיפרה לי על עברה הקצר בילדותה בצופים, ואיך עברה מאוחר יותר להתנדב בנוער מד"א, בעקבות זה שמשפחתה עברה לבית במושב סמוך לעיר הולדתה. לאחר מכן, עברנו לשלב של מה נעשה בגיוס חניכים, איזה גיל ניקח (שם פרסתי לה את התאוריה המפגרת שלי, שעד היום היא בטח רוצה להרוג אותי בגלל זה שהיא הסכימה ^^ ) וכמובן - מה הולכים לעשות בפעולה הראשונה. בסופו של דבר, הפעולה הראשונה הייתה בכלל לפני הגיוס הרישמי, אבל מאז הכל כבר היסטוריה.
צלחנו את הטיול הראשון בכרמל עם שני חניכים, אבל מבסוטים למרות הכל. ידענו עליות [מעט] וירידות [המוןןן], אבל תמיד הייתי רגוע באיזהשהוא מקום, כי לא הייתי לבד ויכולתי למצוא עידוד ותמיכה אצלה. היום, במבט לאחור אני יכול להגיד שאם עשיתי משהו נכון בחיים, זה שהסכמתי להדריך איתה ולא נשארתי בחלומות חסרי הבסיס הריאלי שלי.
כבר עברנו כמה טיולים - חלקם מוצלחים וחלק פחות, אבל עברנו אותם ולמרות הכל, מאוד גם נהננו. מעבר לזה, גם היו לנו שיחות שממש נהנתי - חלקם חוויות ולמידה משותפת זה מזה, ובחלקם גם פריקת מטען ריגשי של תסכול ואכזבה שהרגשתי בנוח לספר ולהתייעץ איתה ולשמוע את דעתה בנושא.
נשאר עוד חודש פעילות אחרון, והיום נפרדנו מימנה, כי היא עוברת לעבוד בקיבוץ בצפון (ןשיש שם אטרקציה מוזרה לתיירים של לעשות חוקן עם חליטת עשבים! :P ). עשינו פעולת פרידה (שעברה יחסית בסדר), ולבסוף כל אחד היה צריך לקחת כדור שוקולד ולהגיד: יתרון בכך שהיא עוזבת, חיסרון בכך שהיא עוזבת וזיכרון שלו מימנה.
הרבה צחוקים, כל אחד אומר איזה שטות אחרת, ואני בטעות התבלבלתי בתורי ואמרתי "שאני לא מוצא שום חיסרון בכך שהיא עוזבת" (אבל זה היה בטעות! התכוונתי להגיד שאני לא מוצא אף יתרון, כי ראיתי רק חסרונות! היא נעלבה, עד שפתאום אחד החניכים העיר לי וממש התנצלתי אחרי זה - פיקשוש XD ). בסוף כל אחד מהקבוצה, קיבל דיסק של מצגת שהיא עשתה לנו (ושעוד לא הספקתי לראות) עם ברכה מימנה. כיבינו את המדורה, ועלינו במעלה הרחוב, כאשר תמונות מרגעים של שנה שלמנה רצים לי בראש. נעצרנו ליד האוטו שלה, ושני חניכים (ממש חוצפנים!) התיישבו לה על האוטו ודרשו טרמפ (ממש רציתי להביא להם כאפה באותו רגע).
"חכי רגע, גם לי יש משהו בשבילך!" עצרתי אותה רגע לפני שהיא נכנסה.
הוצאתי לה מכתב שכתבתי בצהריים, והתנצלתי שיצא די מצוקמק (זה בגלל שחשבתי שהיא עוזבת אותנו עוד שבועיים-שלושה, עד שהיא אמרה לי בבוקר שזה היום, אוף!). היא קראה, וכל כמה שניות צחקה לרגע נוכח השיר שהקדשתי לה (כתבתי אותו בנוסח ההווי של חוגים, בתקווה שהיא גם תזכור אותנו ככה ^^). לבסוף, הרגע שכמעט כבר התחלתי לבכות אם לא היו חניכים - היא פרסה את הידיים בשביל לתת לי חיבוק פרידה ולי רק רצו בלי סוף זכרונות בראש. כל כך נהנתי להדריך איתה, וזהו - עכשיו צריך לראות מה אני עושה הלאה בחודש האחרון עם הקבוצה (ולגבי המחנה קיץ שכ"כ אין לי כוח אפילו על לחשוב לצאת איתם).
עצוב להגיע לסוף,
הסוף הוא עניין עצוב.
אולי הדבר החיובי באופק שעוד ניתן לראות, זה שהקיבוץ שלה קרוב לביס"ש שאני אהיה בו - ובכך מי יודע? אולי גם עוד נשתמע.
הדבר האירוני, זה שבאמצע הפעולה פתאום אחיקם מתקשר - מי שהיה פעם המד"צ שלי, ובשנה שעברה נתנו לי להיות העוזר מדריך שלו - יוצא לי לדבר איתו דווקא הפעולה האחרונה שאני נפרד מהמדריכה השנייה.
עכשיו אני סתם מבואס, כי הסיום של היום הזה הסתכם בכך שאפילו *איתה* לא יכולתי להפגש אחרי הפעולה, כי היא בת"א ואני נאלץ להסתפק בלחזור לביתי מוקף בהירהורים של אחד מחניכי (המעופף :P ) על ג'יימס בונד.
למרות הכל, אם יש ענן צח וירוק של תקווה - אז הוא כנראה בכך שהגשתי את הטיוטא של האקוטופ היום (אבל המורה שלי לא הייתה, למרות שהיא אמרה שהיא תיהיה! ארג :| )
זיכרון? כן, כבישים. אה, וגם סיכוך נגד כבישים.
עוד משהו? כן, שאריות של פגז תאורה מעוך עם חתיכת מקל ששימש אותנו בתור "מד-רעש" לתמונות, כי מסרנו את המד רעש שלנו מוקדם בחזרה, בלי לקחת שום תמונה איתו.
| |
חתכים וחבלות בארומת אבטיחים
אחרי יום שלם בבית שהתחלק מלחטוף כאב ראש מאי-השקט שחזר (למה המשפוחה לא יכלה להישאר בטורקיה וזהו?!), לבין קריאת ספרים ותור לשיננית [מפחידה. מאוד.] שכנראה הייתה במחזור וניסתה להרוג אותי או משהו (היא הפילה את הוו הזה שמנקים איתו בין השיניים על העין שלי! במה חטאתי?!)
כך או כך, מצאתי את עצמי בשעות אחה"צ המוקדמות יוצא לשדה בשביל לנשום קצת אוויר ולהתרענן. לאחר שחצי את שדה הבור, הגעתי לאזור המעובד שגדלו בו אבטיחונים! והם כאלו חמודים! ^^
בכל מקרה, אחרי הטיולון בין השדות והשבילים, כולי מכוסה בחבלות וחתכים (כאשר יש כמה עם אחלה פוטנציאל לפיתוח אינפקציה :| ). מצד שני, עכשיו אני גם יודע שרמת הזחילה שלי ממש לא גרוע כמו שתיארתי לעצמי בהתחלה... בנוסף לזה, מצאתי לעצמי עידוד בכך שזוג של
נימפית החורשף (הפרפר בתמונה) התיישב לנוח לידי :)
(התמונה נלקחה ממאגר פרפרי ישראל )
לאחר התיסכול של אתמול הגעתי למסקנה - אני לא יכול להאשים את כל העולם, ואם משהו אינו קשורה ואני אפילו לא מעיר על זה - באיזה זכות אני יכול לבוא אחר-כך בטענות?
כנראה שכמה חתכים וחבלות, עם עוד קצת מנפלאות הקטנות של הטבע יכול לעזור יופי-טופי בלהחדיר לי מעט שכל D:
זהו, אני כבר בקושי מצליח לכתוב על המקלדת מרוב שהידיים מתפקדות לקוי עם כל הפציעות ויש לי עוד לחלק ספרים הערב
(עוד שלושה רחובות!
עוד שלושה רחובות!
עוד שלושה רחובות!)
בעייפות, כאב ויזע -
עוד נשתמע ^^
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
