 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
 מקץ שלושה ימי שטח
הסיפור התחיל כנראה, בזה שיצאתי בחמישי בערב לעבר רמת מנשה. צורפתי למדריכים מאזור שורק בחוגי סיירות, בשביל להיות בקר ניווט לחבר'ה הצעירים שלפני קורס מד"צים. בקושי שלוש שעות שינה, והופ! יאללה יוצאים לדרך. לא הלך בטוב, גם להתחבר לחבר'ה מהחוליה באחריותי (לא מהסוג של החו"סניקים הקלאסי) לא היה קל, אבל שהגענו לסוף - גם היה קשה להפרד מהם.
(ויש עוד הרבה מה לספר משם, אבל לא כעת. )
הדרך שלי לא תמה שם, וכך המשכתי לעבר צומת מגידו - עוד נקודה בדרכם של טיול מאזור מרכז של החוגים, לעבר הגלבוע. הפעם דווקא בחרתי שלא לקשור את גורלי עם אחת הקבוצות, ופשוט להנות מסתם לשוטט בינהם, ובמילים אחרות לזכות לתואר "בקר טיול" (לבדוק שהעסק זורם, וגם לאכול על חשבון הקבוצות האחרות). באופן אישי אני גם מאוד אוהב את הגלבוע, אבל די היה מאכזב לישון בבהר ברקן (ששם גם העברתי את הלילה בלעזור לילדה שהקיאה את נשמתה, ולסבול מקידוח במוח ממסיבת טבע עם טרנסים בלי הפסקה) ובנוסף גם לרדת בפעם ה (...) את נחל יצפור שכל הצוות טחן לו ת'צורה בהדרכות. כמובן שזה שונה שעושים את זה עם החבר'ה של סיירות ושעוד ממשיכים לעבר המעיינות, אבל יש לי כבר אלרגיה קשה למסלולים האלה של הגלבוע מרוב טיולים שנתיים
למרות כל ההנאה מהסופ"ש, מנוחה בהחלט לא ראיתי מזה ואפילו חטפתי חתיכת קילקול קיבה. כך קרה שאת יום ראשון עוד הצלחתי להעביר בהדרכה של כיתות ג' (ותזכורת לעצמי - זה לא טוב להדריך כשאתה חצי מת) , אבל כשחזרתי בקושי הצלחתי כבר לעמוד. אספתי את שארית הכוחות וירדתי לצומת בשביל לקצר טווח לבאר-שבע, בשביל לאסוף קבוצה למחרת. רגע לפני שאני עולה לאוטובוס, צלצול מהמשרד שמצאו לי מחליפה. (בחיים כמעט לא הייתה לי תחושת הקלה כמו באותו רגע). עליתי בחזרה לדירה, וכמו שאני, פשוט צנחתי לישון.
לאותו בי"ס שהדרכתי אתמול, שבתי היום. הפעם היה לי טיול קצר עם כיתות א' שלהם, וכמובן שהלכתי על הגישה שפשוט כבר "נזרום איתם". ההתחלה של היום לא הייתה בשמיים, וחוסר האיפוס שלי כמעט וגרם לתאונה ששכחתי לכוון את הנהג בצומת יקנעם והוא כמעט הרג אותי (וגם בעוד פניה שכחתי לכוון אותו מתוך מחשבה שהוא מכיר את הדרך, אבל בלי קשר הוא גם חרא בנאדם). משום מה, גם הילדים היו קופצנים ודי נודניקים יחסית למה שזכרתי מהדרכות קודמות של א'לפים, וכך שיחזרתי שוב את הרעיון של "טיול הישרדות" - וואלה, הדבר הזה היה מוצלח לאללה, והשם שלי כנראה ניצל מהטיול של היום הקודם.
המוח עדיין מתפוצץ, אבל מחר ויתרתי על יום מנוחה, על מנת ללכת לעזור במחקר של חרקולוגית (אנטומולוגית, חוקרת חרקים) בהר מירון. אני לא יודע עד כמה זה טוב, אבל אותם מחקרים פשוט נותנים לי השלמה לחסך גדול שיש לי מהשנת שירות, וזה עוד בכלל בלי להזכיר את הכוח שזה נותן בלהמשיך להדריך.
רגע לפני שנכנסתי לדירה שלנו, התמוטטתי מעייפות על הערסל שליד הדלת. עצמתי עיניים, מתעלם מהשמש העקשנית שנתקע בזווית די מעצבנת. אני לא יודע בדיוק לכמה זמן נרדמתי, אבל טלפון מהדרוזי העיר אותי והוא מסר שהוא קופץ אלי (ניהיה כבר בהיר מאור הפלורסנטים, מאז שנהיה רכז הדרכות  ). הנידנוד של הערסל עשה לו סחרחורת, ואני רק התלהבתי מזה בתור נקמה על כל הפעמים שהוא גנב מאיתנו את הבלון גז. את זמנו הוא חילק בין כתיבת הודעות למישהי לבין לצחוק על זה שאני גוסס. לפתע המכשיר שלי צלצל, וקראו לי לבוא למשרד, כי מישהי שפגשתי פעם באה להחזיר לי את המפת גליל תחתון.
האמת שכבר די שכחתי מזה, אבל היה ממש נחמד לפגוש אותה וגם מישהו נוסף מהיחידה שלה (מדריכי ניווט) שהיה שם, התברר בתור בנאדם מעניין למדי (ואפילו התלהב מהזיקית שמצאתי על עץ ליד המשרד).
כשחזרתי לדירה, צץ לפתע הצורך הזה של להתגלח. תחושה כזאת של רגע, שגם במשהו קטן משנה הרבה.
השמוע אומרת שמשבוע הבא ירד הלחץ בהדרכות .. ואנחנו כ"כ צריכים את זה.
(ובכל מקרה, בשישי יש את כנס העכבישיולוגיה !! )
רישום שבועי קצר שכזה. רות סוף
| |
 טיפוס ליילי להר מירון
הגעתי אתמול למסקנה, שעד כמה שצומת גולני זה מקום נוח להגיע להרבה מקומות בצפון, זאת גם צומת ארורה לתפוס בה טרמפים. רצה הגורל, ואולי בגלל רוח הלאומיות שנחה על אנשי ישראל ביום העצמאות תוך כרבע שעה (פלוס?) הצלחתי כבר לתפוס טרמפ, עם מישהו שהתברר כחבר מושב קרוב לבית הורי (ביתי במקור). בכל אופן, נחלתי איתו חתיכת נסיעה ארוכה, שכל פעם מפתיעה אותי מחדש באורכה, בין גולני לצומת קדרים. משם נפרדתי מימנו לשלום, ואף ויתרתי על קניית חבילת דובדבנים, בשביל למהר ולתפוס טרמפ. שעות אור כבר לא היו רבות, והדרך שתיכננתי לעצמי לעבור עוד הייתה ארוכה.
חלפו המכוניות, ואיתן התחלתי להתייבש, עד שלפתע ראיתי איש מבוגר עם כובע רחב וג'יפ עובר ברמזור. איכשהוא איזה קול פנימי אמר לי שהוא יעצור, והוא באמת עצר לי לטרמפ. פתחתי את הדלת, והוא סימן לי לעלות בזמן שהיה בשיחה בטלפון (ובדרך גם צחק מזה שהוא העלה טרמפיסט לא מגולח שכזה .. ). התחלתי לדבר איתו, וכשהוא שאל אותי מאיפה אני במקור (ולא מהשנת שירות), השבתי בפיזור דעת "מהמרכז".
"רק אם אתה מבית זונות או מבית כלא, אתה צריך להתבייש להגיד מאיפה אתה" הוא השיב לי, על תשובתי הלא מספקת.
הוספתי את שם המקום, ואז הוא צחק ואמר אם אני מכיר את הכפר הערבי הקודם שהיה שם. לצערי לא ידעתי, והאמת היא שגם מעולם לא ממש ביררתי את עניין יושבי הקרקע קודם. במקום להגיד לי, הוא רק השיב שבעצמו לקח חלק בפינוי כמה בדואים שהתיישבו על הח'ירבה באזור ושעכשיו המשימה שלי זה לגלות את שם המקום. לאחר מכן, הוא גם זרק לי שמות של מקומות, בשביל להראות לי יותר ברור ומובן עד כמה אני לא מכיר את הארץ.
בהתחלה הוא די עצבן אותי בקטע הזה, אבל לאחר מכן ירד לי האסימון עם איזה אוצר יצא לי לתפוס טרמפ. לאחר שהמשכנו לדבר, סיפרתי לו שדרכי מופנת לעבר ביס"ש הר מירון, ושמחר אני הולך לעזור במחקר על מכרסמים באזור.
"אם כך, אקח אותך עד לביס"ש, אבל קודם - מה שמו המדעי של היערון (מכרסם) ?".
האמת עד כמה ששמות לטינים זה דבר מעניין (וקשה לקריאה עבורי), אני מעולם לא מצאתי סיבה טובה במיוחד להתחיל להשקיע בזה כוחות. מספיק לי לדעת את שמו העברי של הבע"ח או הצמח ואני מאושר בחלקי. אבל אותו זה לא סיפק, והוא נתן לי דף ועט, ופקד עלי לרשום "אֵפּוׁדֶמוּס מִיסטַכִינוּס" (Apodemus mystacinus). כמובן שרשמתי את זה, ואפילו אמרתי תודה. מסתם נוד נפוח שרק רציתי שתגמר כבר הנסיעה, ממש התאכזבתי שהגעתי לג'יש כ"כ מהר ולא הספקתי לשמוע מימנו עוד. נפרדתי מימנו שם, בגלל שלפתע נזכרתי שאין עלי אוכל, וגם ככה אני מרוויח עוד 8 קמ' של טיול עד לביס"ש.
נכנסתי לכפר, מסובב כמה זוגות עיניים מול התרמיל שלי. במכולת קניתי כמה עגבניות, בצל וקצת גבינה משולשת. רציתי גם לחם, אבל נשאר רק לחם יוקרתי (ויקר לאללה), ולכן ויתרתי על התענוג, ותיכננתי לאדות את העגבניות על גחלים יחד עם הגבינה והבצל (בדיעבד יצאתי טמבל שלא חשבתי לקנות קמח - או אפילו לחשוב על זה לפני שיצאתי מהבית).
ירדתי בואדי (נחל גוש חלב) מאחורי הכפר, ומשם המשכתי בואדי אחר דרומה (שהוא חלק מהתוואי של שביל ישראל) , לעבר הר מירון. כבר ניהיה די חשוך, אבל זה לא שהיו לי הרבה ברירות אחרות וכך המשכתי בטיול הערב. העסק התחיל קצת להשתבש כאשר מצאתי בדרך מדורה די גדולה וחצי כבוייה, ולא היה לי מספיק מים וזמן לכבותה (וגם כל האדמה מסביב די הייתה מרובה בחתיכות קוצים ועץ). הניסיונות שלי ליצור קשר עם גורמים מועילים (מדריכים ותיקים והפקח) לא ממש עזרו, ולכן כיבתי חלק קטן מימנה, בתקווה לא לקום מחר לשריפת ענק.
כאשר הגעתי לחיבור עם הכביש, היכן שהדרך ממשיכה מדרום, ניצבו מולי שתי אופציות: (א) למות מהליכה בלילה לאורך אחד מפיתולי כביש הכי מסוכנים בארץ או (ב) שחזירי בר וזאבים יבתרו ויאכלו את גופתי בין העצים בהר מירון. אני לא יודע מה מישהו אחר היה בוחר, אבל אני בחרתי באופציה ב', כי אם כבר למות, אז לפחות בכיף 
חציתי את הכביש (וכמעט נדרסתי שם), והתחלתי ללכת בדרך עפר שעשיתי אותה בפעם האחרונה מלפני כחצי שנה בירידה. הסימונים שם דפוקים לחלוטין, ויש שם הרבה שבילים צדדים שחזירים עשו. בנוסף לזה, החורש גם די צפוף שם וכך רמת העבירות די שואפת לתחת, אם אתה לא על איזה שביל (נָקֶבּ). המשכתי במעלה שביל שהתרחב לפתע, ונראה מבטיח. שמרתי כל הזמן על הקצב קבוע, מדקלם לעצמי מנטרה שזה כולה 2 וחצי קילומטר ואני אף לישון.
האמת היא שלא היה ממש אכפת לי ללכת לישון אפילו בין העצים, אבל הבעיה הייתה שהזאולוגית אמרה שתאסוף אותי בחמש בבוקר, ולכן הייתי חייב להיות צמוד (ועדיף בשטח) לביס"ש בהר מירון. כך לא הפסקתי כמעט לרגע, עד שהשביל נכנס לתוך כמה עצים ופשוט נעלם לכדי כמה שבילים צרים שחזירים או פרות רמסו. המשכתי הלאה, מתנחם בזה שלפחות אני מתקדם מערבה, ומתישהו אני צריך להגיע לכביש שעולה לפסגה (ולביס"ש). לפתע שמעתי תזוזה ליד גדר בקר, ומשום מקום צצה פרה. לאחר עוד שניה, נשמע עוד כמה תזוזות, ועדר פרות צץ משום מקום ומבט עויין ולא אוהד נשקף מהן. המשכתי כמייטב יכולתי, ולבסוף הגעתי מאושר (ובחתיכה אחת) לכביש.
(ושוב) בדיעבד היה מעולה שנתנו לי לישון בדירת חוקרים ולא זרקו אותי לישון בחוץ או שאני הצעתי בהתחלה (כדי שלא יבצעו עלי סתם הזמנה של חדר באכסניה, שבכל מקרה לא עולה לי גרוש). לקראת שלוש בלילה נשמע קול רעם אדיר, וסופה שרק אחת כמותה עוד זכורה לי השנה (ובכלל בחיים) החלה. החלונות ממש רעדו מהרעמים, וכל החדר התמלא באור מהברקים.
(ואני חשבתי שזאת הזעה שלי, כאשר החל טפטוף קליל בזמן שטיפסתי - איך זה קורה אחרי כמה שבועות חמסין?!)
לסיכומו של עניין, נלכדו (ושוחררו) כמות לא קטנה של יערונים ולמרות שזאת רק ההצטרפות השנייה שלי למחקר, כבר למדתי לא מעט
יערון עם הטיבוע שעשינו לו, בחזרה לעולמו החופשי
| |
 בין זיכרון לעצמאות
עליתי לרכבת, כשעל הגב התרמיל עם כל ההדרכות מהשלושה ימים האחרונים וציוד נוסף שארזתי לדרך. משם חיפשתי ספסל שיהיה מנותק קצת משאר הקרון, עד שלבסוף נמצא אחד בקצה. משהו קצת ליד המעבר, אבל בסך הכל עושה רושם חיובי לנסיעה הארוכה עד לחילוף רכבת בת"א.
הורדתי את התרמיל, ואת הנעליים מיקמתי מתחת לספסל. הוצאתי את הנגן ושמעתי מוזיקה, נותן קצת לראש להרגע לפני שאתחיל לכתוב לערב הזיכרון. חלפה קרוב לחצי שעה, שבמהלכה גם נימנמתי קצת, עד שאספתי כוחות והוצאתי את המחברת והעט. בסך הכל, לא הייתה לי בעיה לכתוב, והרוב כבר היה מאורגן לי בראש מהימים האחרונים. הכתיבה זרמה בצורה פשוטה, תיאור של משהו בין אירועים לחוויות שעברתי בהדרכות האחרונות שלי, עד שלבסוף הגעתי לפסקה האחרונה, ולא ידעתי איך לסיים אותה. לבסוף, אחרי כמה ניסיונות, החלטתי להשאיר את זה פתוח, עד שהגיע למושב של אמא.
ירדתי בתחנה בישוב הסמוך, ועברתי את פסי הרכבת לעבר המושב. ויתרתי על הניסיון לתפוס טרמפ, ופשוט נהנתי מזה שהייתה רוח נעימה ולא את העומס חום המעיק שהיה בתקופה האחרונה. בדרך עברתי גם ליד רחבת המועדון של המושב, לראות את הכתובת אש של ה"יזכור", שסבא ידליק בערב.
לבסוף הגעתי לבית של סבא וסבתא (שגם עבורי הוא "הבית" לכל דבר). הסתובבתי קצת בחוץ ולבסוף נכנסתי. סבא היה ער, והוא ישב איתי במטבח בזמן שחיסלתי צנצנת שלמה של לפתן וסיפרתי לו השבוע האחרון - וכמובן, עד כמה זה עסק ביש להדריך כיתות ז' (למרות שהחבר'ה האלה היו די חמודים, אבל ממש מעצבנים רוב הזמן).
לאחר שאמא הגיע עם שאר המשפוחה, נזכרתי לפתע שיש עוד לסיים את הקטע שהתחלתי לכתוב בבוקר. יצאתי החוצה לחצר, והחלטתי שאתחיל לשכתב את הקטע מחדש מהטיוטה, ולבסוף אחשוב כבר איך לסיים את זה.
הזמן חלף ובעודי מתחבט לגבי איך לסגור את הקטע, הגיעו אורחים לבקר. הם שאלו איפה איפה המשפחה, והפנתי אותם פנימה. לאחר שהם נכנסו, נשארתי עוד קצת בחוץ ואז קיבלתי את ההחלטה שהסיום הכי טוב, זה פשוט לא להוסיף ולהשאיר את סוף המשפט כמו שהוא.
האורחים הלכו (והתברר גם שאחת מהם, עשתה מלפני הרבה שנים שירות לאומי בביס"ש גולן  ), ואנחנו התארגנו לצאת לטקס במושב. קראתי לעצמי את מה שהכתבתי, והקראתי גם לאמא בשביל לקבל את "האישור המשפחתי" ושלא חלילה אפשל ובסוף אקריא איזה משהו לא במקום. כעשרים דקות לפני תחילת הטקס יצאנו לדרך, ואני ארוז בעיקר בחששות לגבי איך יהיה ומה יקרה.
הטקס כמעט ולא השתנה בשבע שנים האחרונות. אותה מצגת בדיוק שאמא וידיד מהמושב (שאחותו נהרגה בפיגוע ב-95') הכינו יחד, תוצג שוב. כל אחד כבר יודע בדיוק מה הוא עושה, וכמעט כולם ממלאים את אותו תפקיד מסורתי שקיבלו (כמו שסבא מדליק את הכתובת אש, יחד עם הנכד הקטן ביותר - דהיינו, האח הצוציק שלי). מלפני כמה שנים, התחלתי לכתוב לטקס ואמא שלי הקריאה, במקום שהיא תכתוב. שנה שעברה, הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לאסוף אומץ ואני זה שעמד והקריא לפני כל המושב. השנה סבתא רצתה שגם אני וגם היא נקריא, כל אחד משהו משלו.
הטקס התחיל, והיה משהו שדי קומם אותי כמו כל שנה. האומנם זה מושב דתי-מסורתי, אבל תמיד יש בברכת יזכור לחיילים, את המשפט שאומר שהם הקריבו נפשם על "קדושת השם, העם והארץ". יש לי תמיד די בעיה בזה, כי נראה לי שיש מעט מאוד חיילים שנהרגו מתוך מחשבה על "קדושת השם". לא מדובר כאן אפילו בפאן דתי או חילוני, אלא במה הכוונה בלמות למען ה'? מי שמת למענו, זה מישהו שבוחר לעשות מעשה מודע מראש למען זה, מתוך ידיעה שהוא גם ימות (למישהו צץ בראש המילה שהיד? כן, מספיק גם להזכיר את הטבח של ברוך גולדשטיין).
המנחה קרא ברמקול לאמא ולי, שנקריא כמה דברים לזכר אחיה שנפל בלבנון. בדרך, עברתי לידה ולקחתי את המחברת שלי, קטע שכתבתי בלי שום שכתוב של הדפסת מחשב. היא הקריאה ראשונה, ולאחר שסיימה הגיע תורי. אספתי כל פירור של ביטחון שהיה לי, הלכתי לעבר המיקרופון. לקח לי שתי שניות לרגע להתאפס והצגתי את עצמי מול אנשי המושב (למרות שכבר רובם ידעו בכל מקרה מי אני, אבל היו גם הרבה חדשים).
התחלתי לקרוא את מה שכתבתי, משתדל לא לדבר מהר מדי ולא לבלוע מילים. פעם בכמה שורות הרמתי את הראש והסתכלתי לעברם, משתדל כמה שיותר להתנתק מכל רגש אפשרי ולדבר בצורה ישירה כמו בהדרכה. לבסוף הגעתי לפסקה האחרונה -
" מלפני כשבועיים היה שביעי של פסח - יום הולדתי ה 19.
לקראת אחר הצהריים, הגענו לבית עלמין בקריית שאול, והלכנו לעבר חלקה 13. עמדתי מול המצבה שלך והסתכלתי על המשפט שחצוב מתחת לשמך - "בן 19 בנופלו". "
לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי על האנשים בקהל, והתחלתי ללכת לעבר הפינה השמאלית של הרחבה, זאת שהייתה יחסית ריקה מאנשים. לא רציתי לראות אף אחד, לא לדבר עם אף אחד, פשוט להיות לבד (וגם קיבלתי את זה).
למרות שרציתי להעביר את כל יום העצמאות בשוטטות בהר מירון ובעזרה לחוקרת מכרסמים, החלטתי לוותר על זה בשביל להיות גם קצת עם החברים מהבית. אז נכון שזה כבר לא כמו פעם, ועכשיו כולם כבר גדולים כאלה עם מדים, והייתה קצת תחושת בדידות כזאת של ניתוק. אבל (!!) לרגע לא הייתי מוותר על מי שכן היה, וחוץ מזה ברי סחרוף הופיע כאן
מאז הנמנמן עצים שמצאנו בהר מירון (יחד עם החוקרת שעזרנו לה שם), לא הייתה לי כזאת התלהבות שגרמה לי לקפוץ באושר כמו שהוא הגיע לשיר של "עוד חוזר הניגון ".
נמנמן עצים שנלכד (ושוחרר) בהר מירון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
