 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
שיעור ראשון בסכסוך הישראלי-ערבי הלכה למעשה במדים
סגרתי שלושה שבועות ארוכים, נוטפי שמירות וסופת אבק באימונים אל תוך הלילה. במהלך זה, גם שלחו אותנו לשמור בהתנחלות סמוכה לחברון, מרחק יריקה מהכפר דורא שתפס כותרות לאחרונה בעקבות חיסול המחבל. השהות שם הייתה שיעור ראשון מעשי בסיכסוך, ובמיוחד הנוהל מעצר חשוד שלקחנו בו חלק, במהלך גיחה לואדי שעשיתי באזור עם התותחן שלי לצוות. (ואם היה זמן, ולא שניה לפני שאני חוזר לצבא, היה גם זמן לספר יותר).
את הסופ"ש הזה ניצלתי להעפיל מחדש להר מירון בלילה, עם מישהי יקרה לי עד בלי די. הראות לא הייתה משהו, גם היובש של העונה הדעיך מיופי האזור, אבל כל זה התגמד בשביל לעשות את החג איתה. (ואפילו זכיתי לשיעור מימנה על מגילת רות, הצדיקה שלי  ).
יש המון מה לספר, ומעט מדי זמן.
צבא זה עסק מעייף. יותר מדי מעייף..
| |
 בית מקץ שבועיים של נצח
בטח אם הייתי שפמנון ופתאום איזה יצור הולך על שתיים היה נעמד על קצה הגדה, בדיוק בנקודה שהמים נושקים לאדמה, זה היה נראה לי מוזר שהוא מסתכל עלי. יותר מוזר מזה אם הוא היה מתעמק בזהותי, מתעסק בשאלה אם אני חשופית שברחה מהאפלולית שמתחת לכיור וגדלה למימדי-על בנחל אלכסנדר המזוהם או שבגלל זווית האור והמים הירוקים, אני נראה כמו איזה דג גדול ומעוות. בכל מקרה, מזה בכלל עניינו? חוצפן הולך על שתיים!
אמא חגגה יומהולדת ואני, לאחר שבועיים בצבא, נלקחתי לעזור בלוגיסטיקה. לא בדיוק בצורה הפורמלית, כי בכל זאת היא בנתה בהתחלה שאני אהיה איתם, אבל כמו הרבה בחיים יש את הרצוי שהולך ראש בקיר עם המצוי. בכלל, כל העסק הזה היה יכול להיות יותר פשוט אם הוא היה מתנהל כמו עוד יומהולדת שגרתי שכלת השמחה מופתעת ע"י האורחים, ולא היא זאת שמארגנת להם את ההפתעה. לא משנה איך אסתכל על המצב, קיבלתי אמא לא שיגרתית. כבר לא מושבניקית, כבר לא מטיילת כמו פעם, אבל בטח שאי אפשר להגיד במונח עבר "לא רגילה". נו, אמא.
לאחר שבועיים אי שם באימוני טנקים בדרום הארץ, כל עיסוקי סבו סביב העניין באיך אני מגיע לרמת השקה מקסימלית בין הזמן שלי לזמן שלה. תיכננתי לו"זים, חישבתי זמני תחבורה ציבורית, אבל כמו שכבר נתתי את דעתי למצוי והרצוי, כך גם קרה הפעם... יום שישי שלם, פשוט חלף, התאדה, נמוג אל חלל הזמן החולף בלי לפגוש אותה.
יש שני סוגי עצבות. הראשון, יוצא החוצה בכעס, דמעות, דם, יזע או כל דרך אחרת, אבל יוצא ולאחר מכן קל יותר להסתכל על העולם. השני, נשאר בפנים, מתחפר עמוק אי שם מאחורי הלבן של העיניים ותופס מחסה. ששואלים אותך "מה נשמע?", אתה תענה "בסדר", למרות ששום דבר בעולם המחורבן הזה לא בסדר. ועדיין, מה תגיד כבר - לא טוב לי? רע לי? איך אפשר להגיד כזה דבר כשאמא שלך חוגגת יובל וזה הדבר הכי לא פייר לבוא בטענות כלפיה. זה לצאת הכי זבל, הכי רדוד והכי שיטחי בעולם של בן כלפי אמא שלו. עם זאת, עצב אמיתי אי אפשר להסתיר. גם בחיוך הכי גדול בעולם, עצב אמיתי עדיין יזלוג, יטפטף ממך אל האוויר בחוץ.
ניסיתי להסתיר, כמה שיכולתי, אבל גם אני רק בנאדם - פשוט, רגיל, עוד אחד כזה 
נסעתי בלילה הביתה, קצת יותר מוקדם מהשאר. נסיעה ארוכה, בוב דילן קצת שר ברקע, עולה על עוד מחלף בדרך דרומה. העיניים מפרפרות, מדי פעם אתה קופץ בבהלה בגלל זיגזוג מסוכן של עייפות כבדה. במבט לאחורה קל להיות אובייקטיבים ולהפנות אצבע מאשימה על הגזמה בראייה על הצב, אבל כשאתה שם עטוף בעננת עייפות וצביטת בדידות, כל זיגזוג ניהיה הרבה פחות מפחיד ממה שיכל להיות במצב אחר. אתה רק מת ללכת לישון כבר, ולדלג על השלב הזה אל הלא נודע.
למחרת קמתי, מאוחר, אבל קמתי לבסוף. מביט על השעון, ורוצה להוריד סטירה לעצמי על איך נתתי לזמן היקר לחמוק. הדברים נארזים בחופזה, אתה רץ עם התרמיל לאוטו ויוצא לדרך. כעבור חצי שעת נסיעה, הכעס על עצמך נעלם קצת ואז אתה מבין שהזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות.. הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן ואין הפסקות.
רחוק מהבית, בדרך היורדת לכיוון ים המלח, ידעתי אושר אמיתי כעבור שבועיים ארוכים שנראו כמו נצח של המתנה מייאשת. אושר טהור, נקי וזך. אושר בצורת חיבוק, עם הריח והתחושה כמו שיותר מזה אתה לא צריך בעולם. רגע קטן, שבו אתה מרשה לעצמך לא להיות מישהו אחר ואין לך בעיה להסתכל לאיזה מישהו זר ברחוב בעיניים, ולהגיד בפה מלא: "שבת שלום. מצאתי את האושר האבוד שלי."
שיהיה שבוע טוב,
אם תצאו החוצה, לכו לטייל גם קצת בשבילי. (נפגש עוד שלושה שבועות)
אה, ודרך אגב, לא האמנתי שקיימת אפשרות שאשכרה אראה שרקרק בשמירה על הש"ג (!!), אבל גם בסיס עמוס לעייפה בטנקים יכול לשלוף הפתעות מעניינות על הכבל של התאורת ביטחון 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
