 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
לא שוכחים את גלעד שליט, על הדשא שמול הכנסת
קמתי אתמול בבוקר, עייף ועם מצברוח ירוד מעט נוכח הידיעה שיש לי משמרת לילה בעבודה. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, ובתוך דקות ספורות אירגנתי במהירות תרמיל עם אוכל, מים וכפייה (ומוזיקה לדרך הארוכה), ודרכי פנתה לעבר הכביש הראשי, בשביל לתפוס טרמפ לעבר הצומת. כעבור כמה דקות, איש אחד עצר והציע לי את הטרמפ לכיוון המתאים.
במהלך הנסיעה התחלנו לדבר וסיפרתי לו על ההפגנה, שהרבה אנשים מהחלה"ט הולכים להגיע, כי אמא של גלעד שליט הייתה (או שעודנה?) שם, ויש התגייסות גדולה בקרב האנשים שם, וכך בין היתר גם אני קיבלתי את ההזמנה שהופצה במיילים. לבסוף, הוא הוריד אותי ליד התחנה ואיחל לי הצלחה בהפגנה.
זה נראה לי גישה קצת מגעילה, שמאחלים למפגינים "בהצלחה". הרי אנחנו לא מפגינים למעננו, אלא למענו! לנו הרי לא קשה לשבת ולהתלונן כל היום בבית תחת המזגן, עד כמה המצב חרא, לא עושים כלום בממשלה, שאנשים צריכים ללכת להפגין... זה קל מאוד וסתם עושה מורל מחורבן לכולם עד כמה הם מסכנים - אם זה היה קורה לכם, גם אתם הייתם רוצים שאנשים לא ישכחו אתכם, ויפנו לכם עורף של אדישות וציניות.
ניסיתי לתפוס פיסת צל, מבין מקומות הצל המועטים שהיו שם בין התחנות שבצומת, אבל החום שרק היה במגמת טיפוס לא נתן מנוס בשום מקום. לבסוף, אחרי זמן שהאומנם לא נראה כמו נצח - אבל עם הטמפ' המטפסת נראה בהחלט ממושך הרבה מעבר מהממתנה הרגילה, האוטובוס הגיע ותפסתי חלקת ריצפה פנויה במעבר, בחלל הדחוס הנוסעים. שמתי אוזניות, והקשבתי לשירים שנותנים לי מפלט ותקווה דרך קבע (ובדרך גם היה לי הירהור מבודח, על זה שאני שומע את "בוא אל הגליל" ואני בכלל בכיוון ההפוך - בדרך לירושלים). בעוד שבהתחלה הייתה תקווה להגיע בזמן עד 10, ההגעה לשער הגיא נתנה סטירה חזקה לאפשרות הזאת עם הפקקים המטורפים שרק התחילו באזור הזה, ומשם עד לתחנה המרכזית נאלצתי לעשות טרפייה חזקה למערכת העיכול שלי, שלא תשחרר בין הנוסעים את תוכנה של ארוחת הבוקר.
לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, הגעתי ירושלימה ונחרדתי במהלך הליכה הקצרה ברחוב לעבר התחנה השנייה, עד כמה שהעיר הזאת פקוקה (ודווקא ביום חשוב כמו זה). עם זאת, כאן גם הבליחה בי תקווה שאם אני נתקעתי כ"כ - אז אולי גם שאר המפגינים (?). לאחר העליה על האוטובוס לעבר משכן הכנסת (שיט! רק עכשיו סיימתי נסיעה אחת, ועכשיו עולים שוב על האוטובוס?!), ונסיעה שגם נתקעה כל רגע עם הלחץ המטורף בכבישים (לצד החום המעיק), הצלחתי להגיע לשם, עם הקלה מהמחזה שרק עכשיו ההסעות המאורגנות של המפגינים פורקות את נוסעיהן.
הוצאתי את הכובע מהתרמיל והתחלתי לטפס בין נחיל המפגינים לעבר רחבת הדשא שבגן הוורדים (רציתי להשתמש בכפייה, כי הכובע מעפן, אבל קצת חששתי מתגובה - עם סיכוי קלוש, אבל אפשרית - של פגיעה בכבוד האירוע). בין ההמון, זהיתי נציגויות של תנועות הנוער השונות, אבל אף לא אחד מהחוגי סיירות - למעט כמה מהרכזים מהחלה"ט. לא איבדתי תקווה, והרמתי טלפונים, ביררתי עם הרכזים, אבל לבסוף ההכרעה הגיעה - בחוגי הסיירות של החלה"ט - האדישות ניצחה (וזה למרות שכבר הפיצו מראש מידע והזמנות באימיילים של כולם).
מתחת לסככת בד שנמתחה, התחילו להתקבץ קבוצות ובודדים של מפגינים בעקבות הצל והפצרות המארגנים שהם רוצים להתחיל. התקשורות התמקמה כטבעת מסביב לקהל, ושלחה באנשים אקראים בקשה לתגובות - אבל בניגוד להפגנות הרגילות ועל אף החום הלוהט, לא הייתה התנפלות והכל נעשה בצורה של רגועה להפליא (מצד המפגינים, קצת פחות מצד התקשורת), וכאן למעשה תפסתי את זה במה שהיה חבוי בתת מודע במהלך הדרך - נכון שחם, נכון שקשה ומעיק, אבל אנשים שוכחים מעצמם נוכח הדגל של "לא שכחנו את גלעד שליט". אנשים היו אנושיים, עזרו ותמכו אחד בשני, גם אם לא הכירו מעולם.
ההפגנה החלה, ואנשים התחילו לעלות ולדבר. אחד הנחה את ההפגנה, כמה חברים מהישוב שלו שרו וניגנו, מישהו שהיה בשבי במלחמת לבנון הראשונה סיפר על התחושה שלו שם עם התקווה בעקבות הידיעה הברורה שלא ישכחו אותו, ההורים שלו זעקו את כאבם באיפוק, מאיר שלו דיבר ופתאום והאיר כמה דברים בצורה אחרת, ועוד אנשים-אחר-אנשים. בניהם, הייתה גם אם שכולה שבנה נהרג במלחמת לבנון הראשונה, ואמרה שהיא מוכנה שישחררו את רוצחי בנה, למען חילופי השבויים עבור גלעד שליט (ופתאום ראיתי את המשפחה שלי, והחזקתי חזק. דמעה קטנה ביצבצה ואיימה ליפול, בעקבות 18 ימי זיכרון שחלפו).
את ההפגנה חתמנו במעגל גדול של החזקת ידיים. משמאלי החזקתי יד לאישה בגיל של סבתא שלי, ומימיני החזקתי יד לילד בגיל של אחי הצוציק - לאנשים אכפת, והגיל כאן לא משחק מדד.
לקחתי חלק כבר בכמה הפגנות, אבל מעולם לא הייתי בהפגנה כמו זאת. הפגנה שכוחה לא בצעקות, השלטים המונפים בכל פינה, משרוקיות, תופים, מגפונים וקפיצה מעל גדרות (של גוזלי חופים בכנרת).
כאן, הכוח היה טמון בשקט. באחווה האמיתית שאנשים חשו איש כלפי רעהו.
שנה ויום חלפו - אסור לתת לאנשים לשכוח.
| |
 הגיע העת, (חלקית) להפרד
פתחתי את הבלוג (הראשון והאחרון) בתחילת כיתה י', כאשר הפוסט הראשון שזכה לצאת לאור היה על הטיול השנתי שלנו (שלימים גם נמצא לנכון להמחק, אבל זה סיפור אחר). זה היה עבורי רגע די מרגש, ומאז לא הפסקתי לכתוב - ועד לפוסט הזה, פורסמו כאן עד כה 343 פוסטים (!).
הנה עוד מעט, כשלושה חודשים, והבלוג יחגוג שלוש שנות קיום - ואני? אהיה כבר לקראת סופו של הקורס האזורי, להכנת השינשינים לפעילות שוטפת בביס"ש בשנת פעילות הקרובה (תשס"ח - איך לעזאזל מבטאים את זה?).
האמת, מבחינתי הבלוג הזה הוא מעיין מפעל חיים קטן, שדרכו שיחררתי את דעותי והגיגי לעולם בלי להתחשב כמעט כלפי אחרים. כאן יכולתי לקלל ולהשמיץ אנשים שפגעו בי, גופים שהבעתי את כעסי ושנאתי הרבה כלפיהם על פגיעתם בסביבה, ודברים אחרים שלא נראו לי תיקניים. סיפרתי כאן באריכות על חוויות שלי מתצפיות וטיולים שעשיתי, מאבקים סביבתיים שלקחתי בהם חלק לצד פעילויות בדגש סביבתי שהרמתי או לקחתי בהן חלק פעיל (הגינה האקולוגית ופרוייקט המיחזור בתיכון, מבצע הניקיון הישובי לאחר ל"ג בעומר, המיחזור נייר שעשיתי, נטיעות, הדרכת סל"תים קהילתיים ובחברה להגנת הטבע ...)
יש לי המון אהבה לפינה הזאת שטיפחתי ברשת, וזה בין המקומות היחידים בעולם שהושפעו מפרץ פרפקטציוניזם (הנדיר מאוד) שקיים אצלי - אבל הגיע העת להניח את הדברים בצד ולהוריד הילוך - ואולי גם להפסיק לגמרי. עם זאת, אני לא רוצה באמת לעזוב את הבלוג, כי המקום הזה יקר לי מדי והכרתי כאן אנשים נפלאים (עלעוֹל, טבע נאות, נֹעַם, תמי , הדס והרשימה עוד לא תמה כאן...), ומי יודע - אולי גם הצלחתי לעורר אנשים לחשוב כלפי דברים שלא נגעו אליהם ישירות קודם. אולי (?)
אני לא הולך לעזוב את הבלוג הזה לתמיד, לפחות לא לעת עתה, אבל אני רוצה להוציא כמה שיותר את המחשב מהחיים שלי ולהתנתק מהגישה המילולית בראש כלפי החוויות שאני עובר, בצורה של איך לתאר אותן מאוחר יותר - בין אם זה לבלוג, ובין אם זה למחברות שלי. זכרונות אוכל לכתוב תמיד, אבל להתרכז כולי רק באותה חוויה ספציפית - לצערי לא.
אולי אכתוב פעם בשבוע,
אולי פעם בחודש,
ואולי פעם בשנה -
אבל מה שבטוח, זה שאני לא הולך לכתוב בתדירות הגבוה שכתבתי עד כה.
מחר יש בגרות אקוטופ (לקשקש לבוחנת חיצונית בע"פ על העבודת מחקר שלי, יהיה בסחטוקה :P ), וישר לאחר מכאן, דרכי תופנה צפונה לעבר צומת עמינדב בגליל (איפה החור הזה?!). אכן, יומיים עם הקומונה (המתגבשת) שלי ביחד עם הצוות הפועל בביס"ש כעת (מורות-חיילות, שינשינים והמד"ב הדרוזי (והמאגניב) שלנו!), זאת בהחלט יהיה ניקוי מכל הכאב ראש בזמן האחרון :)
אם מישהו סתם חפץ פתאום לספר לי על משהו, להתלונן, או לפטפט עימי - אז שירגיש חופשי ליצור קשר במייל [email protected] (או שישאיר סתם תגובה, ואני אראה את זה כבר מתישהו)
להתראות מחשב יקר,
אתה גר אצלי בחדר כבר 5 שנים, ועתה הגיע העת להפרד ולמסור אותך לידי אחי הצוציק (אצלו בחדר גם נוח, אני מקווה).
נשתמע (מתישהו),
שלכם - הסקוטי משדות-תמר.
| |
לנקר בעמודי הביטחון
בניגוד לימים האחרונים , שבהם קריאותה של החמה מבשרים היטב את עונת הקיץ בחום חמים ומעצבן כבר לקראת 8 בבוקר, זכיתי היום לפתיחת יום נעימה שלשם שינוי - לא נתנה לי את התחושה של עוף בסאונה רטובה (עוד לא הזכרתי את הלחות הדביקה והמעצבנת...). מאושר מהשיא-פתח המרנין, יצאתי החוצה לסיור היומי בשבילי העפר כאשר לצידי (או משרכת מאחורי) שינג'י.
כעבור כמה צעדים, זכיתי לשמוע קול נקישות קיצבי שהופסק לפתע, וליד מקום מושבו של שלדג על הכבל חשמל שנמתח בין עמודי התאורת ביטחון, ביצע את זממו בעמוד העץ, נקר סורי קטן למראה.
"מה? לא יתכן!", מילמלתי לעצמי וחשבתי שאני מתבלבל אולי עם ציפור אחרת - כי ממתי יש באזור שלנו נקרים? אבל לאחר התקרבות שקטה וצפייה דרוכה - עם מעופו לעבר כרם הזיתים, עפה גם האפשרות שמדובר בציפור אחרת - אכן היה נקר סורי ליד הבית שלי!
(נקר סורי - נלקח מפורום שמירת טבע בתפוז)
בימים האחרונים אני מתחבט בשאלה וחשש, האם להצטרף לקורס מבוא של שומרי הגן או לדחות את החוויה והלמידה לפעם אחרת? הבעיה כאן, היא למעשה התאריך שיוצא בדיוק יום לאחר שאני מסיים להדריך את הקבוצה שלי, במחנה קיץ של סיירות. בניסיון למצוא פיתרון, עשיתי רשימה קלה לבחינת הסוגיה -
יתרונות
- הקורס הזה לא נעשה לעיתים קרובות, ובכך זה יתן לך אחלה הכנה לקראת השנת שירות.
- בשנת שירות יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא תאריך שיפול בזמן פנוי כמו עכשיו.
- זה אחלה שיא-פתח לטיולים בחופש, זה יתן לך המון כלים חדשים לנסות בחודש וחצי הפנויים שנשארו.
- אתה רוצה לקחת חלק בפעילות שלהם כבר הרבה זמן, תראה איזה אחלה תזמון!
חסרונות
- אתה תחזור מהמחנה קיץ שחוט מעייפות, וזה עלול גם להשפיע על הריכוז שלך בקורס.
- זה סתם ילחיץ אותך כל ההתארגנות המהירה.
- זה יכול להסיט את דעתך במהלך המחנה, במחשבה של "לקראת".
דרכי פיתרון אפשריים
1. לא לחזור עם ההסעה של סיירות הביתה, ופשוט לישון בקרבת מקום לנקודת מפגש של הקורס. (לגבי החניכים, אפשר לבקש שישחררו אותם קודם אצלנו לפני מודיעין, ולבקש מחברי למד"צים להשגיח עליהם - זה כולה 3 חניכים!)
2. לחזור הביתה כרגיל, ומחר לצאת מהבית כבר ב- 6 בבוקר, ולנסות כמייטב יכולתי להגיע בזמן לתחילת הקורס.
3. לדחות את הקורס לזמן אחר.
עכשיו נשאר רק להחליט - מה לעזאזל אני בוחר?
היום יש אצלנו טקס סיום של התיכון (ויש להדגיש שזה הטקס, וחלילה למי שיעז להתבלבל בין זה לבין ההנשף סיום המדובר, בקרבת השכבה שלי). עוד אין לי מושג איך אני מגיע, ועוד לא החלטתי אם זה מצריך מימני באמת גם להוציא את החולצה החגיגית שלי מארון (חולצה משובצת, קצרה ומכופתרת שקיבלתי מסבא שלי - ולמען האמת אני גם די מחבב אותה, רק אין לי ממש כוח ללבוש אותה הערב).
לפני כל האירועים החגיגים האלה, יש את המריבה עם אמא שמנסה לעשות חסד לאנושות, ולמנוע מימני לבוא בגרסת "ילד מעברות" - ככה היא קוראת לזה, מאז שאני זוכר את עצמי, באותם ויכוחים שלא ניגמרים לעולם.
מה הקטע? הבן שלך לא רוצה להתנהג כמו אחד שתקוע לו מטאטא בתחת, ואת מתייחסת לזה כמו מה שעלול לפתוח את המלחמה הגרעינית הבאה. (למרות שתגובותיה העקשניות, התחילו להשלים עם המציאות בזמן האחרון. הידד. )
מזל טוב ילד - 12 שנות חסמים וניוון מחשבתי (כמעט לגמרי) מאחורייך.
בתור מתנה, קיבלתה את ביטולה של הצעת החוק לסתימת הפיות של הירוקים! (חבל, הלך האקשן לחופש :P )
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
