סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
 בין צבא לבית
הירח כבר ממזמן מאיר את קצה החוטם באור בהיר ובוהק, השעה מונפצת אל תוך הלילה ונשאר רק עוד לקחת שק שינה מהמערום ולתפוס פינה פנוייה באחד הטנקים בשביל לצאת אל התנומה המיוחלת (עד שהשומר יקטע אותה באכזריות כדי להעיר לשמירה שלך). החלק הטוב בטנק, ליד כיפת המפקד, היה תפוס בגסות וכך נאלצתי לתפוס שיפוע אחר מרובה ברגים שיקריים כמו שרק טנקי מרכבה סימן 4 יכולים לתת לשיריונרים העייפים שנאלצים (מי באושר ומי בכושר) לחיות עליהם.
החיים בצבא, וכנראה במיוחד בתקופת ההכשרה (ובמיוחד בשזיפון - ההשלמה לבירת הטנקים של ישראל ביחד עם לטרון), יכולים להיות משמימים למוות. אתה לא עושה שום דבר מיוחד, והפעילות הכי מבצעית שניתן להגיע אליה באזור היא גג להתקל באיזה סוחר סמים תועה ומפוחד שחדר ממצרים. מדי פעם זורקים אותך לאיזה הגנ"ש (הגנת ישוב), אבל זה בטל בשישים על פני פריסה של שבעה חודשים. אולי דווקא בגלל זה, כאשר הגיע אלינו הסיכום מסלול הרב חילי, היה אפשר להרגיש שעוד שנייה האיראנים פולשים אלינו - תרגיל משולב של כוחות אוויר וקרקע שעשו הדמיה של ריכוך יעדים וכבישת כפר עויין (שאני עזרתי בהקמתו, סתם חרטא של לוחות עץ סוג ז' עם יעני גרפיטי בערבית. חרטט ברמה עולמית.)
מה לא הלך שם? טנקים שיחררו פגזים אל מטרות דמה שהעלו תמרות עשן במשך כמה שעות טובות (וניחא שהעמיסו על כל מטרה חמש חביות נפט יום קודם), תותחנים שיחררו שם מטח ארטילריה עצבני שהוציא אותך חירש וחיל האוויר תרם למופע הפירומני הזה פצצה של 250 קילו. במינימום. (לפחות זה מה שמסרו יודעי דבר. היה וואחד בום!)
כמו שדורות של חיילים גילו את זה לפני, אין קל מלהיות שבוז בצבא. זה בא בילט-אין מהרגע שאתה עוזב את הבקו"ם אל הלא נודע, ותשכח מהאזרחות שלא ידעת להעריך שעה קודם. הסיבה העיקרית היא למעשה לא התיזוזים, ולא הקדרים (קידום דרך רגליים) האינסופיים והטיפשיים, וגם לא סגל בן גילך שיכול להיות מטומטם להפליא ושתיהיה כפוף למורתו במהלך השירות. הסיבה העיקרית לשביזות, זה שפשוט כל החיים שלך הופכים להיות אך ורק צבא. באופן טבעי זה גם יותר בהכשרה מאשר בפלוגה מבצעית, אבל השורה התחתונה זה החיים האפרורים שלא משתנים בתוך השבלונה של חוקים נוקשים ומרחב מחייה מזערי.
בתוך כל זה, חיפוש של זריחות ושקיעות, ספרים על מקומות אחרים ולא מעט תמונות יכולים לתת לך את המרווח נשימה הזה. אפילו סדין של החברה להגנת הטבע יכול לתרום למצב (פריט נדיר!). כל פעם אני מחליט מחדש שלא אתן לצבא להיות כל מהות חיי, אבל אין קשה מזה כאשר השנת שירות כל הזמן מהדהדת ברקע... איפה לילות העליזים רווי המעיינות?
מתוך שבעה חודשי שירות, זאת השבת השנייה, וייתכן השלישית, ששוחררתי ולא הלכתי לטייל. נטו בית עם הילדה המטיילת (סנופקינית של ממש!) שקשרתי את חיי אליה.
שבת של בית, מזה הרבה מאוד זמן.
שבת איתה, מקץ יותר מדי זמן.
שבוע טוב 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
