 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
 תם תפקידי בגליל המערבי
אני לא מצליח זוכר את עצמי כ"כ עייף בתקופה האחרונה, כמו שאני עכשיו. שבוע מתיש של מחנה (קייטנת) פנימיה שהעברנו בביס"ש אכזיב, גליל מערבי. היה הרבה מעבר לסתם בייביסיטר שחשבתי שהולך להיות, ואפילו לפתע מצאתי את עצמי ממש מתגעגע לילדים שהיו שם. האומנם כמעט כולם ילדים מפונקים, צפונבונים ושיכולים לפתוח עלייך פה, ועם זאת בשום טיול שהדרכתי עד כה לא מצאתי את עצמי יושב איתם כ"כ הרבה זמן מעבר למה שנדרש מימני בהדרכה. דבר נוסף שהפתיע אותי זה העבודה עם איש הים(מנהל המחנה), שלמרות הערכה הרבה שרחשתי לו, היה לי גם חשש מהעבודה איתו - דבר שהתברר כהפוך לחלוטין, ורק דירבן אותי לרצות לעבוד איתו כמה שיותר בהמשך.
יצאתי לדרכי ביום ראשון האחרון, בשעה לא שעה (לקום בארבע וחצי בבוקר  ) והמשכתי למכבים-רעות בשביל לאסוף את הילדים למחנות השונים של החברה להגנת הטבע. בניגוד לפעם הקודמת, הכל הלך ממש חלק והמשכנו לת"א עם פקקים קלים, ושיר בלב שהצלחתי אשכרה לתקתק כל כך טוב את העסק (אחח.. מותר קצת לצ'פר את האגו, אחרי הבלגן בשבוע הקודם!!). הגענו לשם בפיזור של הילדים לאוטובוסים השונים, ועבורי זה גם היה אירוע של מפגש עם שינשינים משאר הארץ, לפני שכל אחד נפרד לדרכו.
מצאתי את האוטובוס של המחנה שלי, ופגשתי את איש הים, לאחר שהפעם אחרונה שראיתי אותו הייתה בקורס מדריכים מלפני מלמעלה לחצי שנה. הוא זכר אותי במעורפל, והסביר לי בקצרה איך הולכים לתקתק את העניינים עם העלייה של הילדים לאוטובוס. במקביל, הילדים המשיכו להגיע, והתיקים שלהם המשיכו להערם בתא מטען בחוסר סדר האופייני ליום ראשון. בין הבאים, היה גם בנדוד שהצטרף, וההורים הגיעו עימו. למרות רצונם שאני אהיה המדריך שלו, המחשבה הזאת לא קסמה לי במיוחד, ולו רק בשביל האפשרות שבמידה ויהיה ריב, אז לעולם לא אוכל להתייחס לעניין בצורה אובייקטיבית לחלוטין.
התחלנו את יומנו הראשון בכרמל, במורד נחל כלך וליד ההגשר חתכנו לכיוון שוויצריה הקטנה. באופן כמעט צפוי שכזה, גם הפעם יצא שקיבלתי את הטרוריסטים (קבוצה של ארבעה בנים שהרסו לי את היום הראשון). הם לא סתמו ת'פה לרגע, ובעצם די פוצצו לי את היום. הגענו לסוף המסלול, אני מותש למדי ושאר הקבוצה גם שבוזה מהחום ומהמצב. הקבוצה השנייה הגיעה עם החיילת מהביס"ש (המדריכה השנייה), ויחד איתה היו גם הילדים מהקבוצה השלישית בלי איש הים. התברר שאחד הילדים חטף כנראה התייבשות רצינית, והוא יחד עם החובש נשארו לטפל בו.
החלטתי לרדת במורד הואדי בשביל לחבור אליהם, ולעזור במה שאוכל כדי לזרז את העניינים. אך כמה שירדתי וקראתי לעברם, אף אחד לא ענה. הגעתי כבר לדרך עפר העוקפת את הואדי והמשכתי בה. רק לקראת הסיום שלה, מצאתי את שניהם, והילד שכב על האדמה חצי מעולף ועם עיניים סגורות. בהתחלה לא שמתי לב, ודיברתי איתם, רק כעבור כמה רגעים הסתכלתי על הילד, וגיליתי שזה הבנדוד שלי!
רק לאחר תקופה מסויימת של הדרכה, אתה לומד להפנים את האחריות האמיתית שיש לך בתור מדריך. הראש שלך עובד בצורה שונה, וכל ההסתכלות שלך על דברים הופכת ליותר עניינית ופחות רגשית. רק כך אני יכול להסביר את זה, שלא אמרתי להם דבר על זה שהוא בנדוד שלי, וכל העבודה שלי בסחיבת הציוד שלהם לעבר האוטובוס וניתוק הקשר עין מהם היה קר ופשוט. רק לחלוף שנייה בודדת צץ ניצוץ ריגשי של הלם מתוך ההבנה שמדובר בו, אבל הניסיון מהשנים האחרונות, גרם לכבוי אותו ניצוץ מהר למדי.
סיימנו את הטיול, ונסענו לעבר ביס"ש אכזיב (האכסניה של המחנה). רק שם, כאשר שאר הצוות היה בשביל להשגיח על הקבוצה, לקחתי את האחריות האישית לדאוג לו. ישבתי לידו, בדקתי שהוא שותה ועזרתי כאשר היו לו בחילות מהנסיעה. לפתע ראיתי עצמי כאשר הייתי קטן, הרגשתי כמו לטפל באח קרוב למרות שעד אותו רגע, לא היה לי איזה קשר מיוחד אליו. הוריו (דודים שלי) הגיעו לקראת חצות, ורק לאחר שנסעו עימו, הרשתי לעצמי להתשחרר מהאחריות האישית שלקחתי עלי במהלך כל היום.
מאז שסבא נפטר, פתאום כל המשפחה עוברת תהליך של היתוך מחדש. גדלה תחושת האחריות והדדיות אחד כלפי האחר, וקשר אמיתי וחם צץ לאחר שאבד מהלך השנים.
הימים שלאחר מכאן בהחלט לא היו קלים. הילדים היו צפונבונים שעל כל דבר ישר מידעים את הוריהם ואלה היו מתקשרים להתלונן אצלנו, כך גם לגבי החוצפה של הקרציות האלה שגרמה לך רצון עז, ולא פעם אחת, של לבעוט אותם קבינימט. הצד השני של המטבע, זה שאני באמת לא יכול להבין איך נקשרתי אליהם כמו שמעולם לא נקשרתי לילדים בהדרכה. לא הייתה לי שום מורה שתעזור לי במשמעת, אכלתי הרבה חרא, ועכשיו אני פשוט מתגעגע לרגעים שישבתי ליד החדרים שלהם ומסביבי קבוצת ילדים סקרנים וקשקשנים שהיו מדברים על עצמם ושואלים לסיפורים משלי.
את היום השני העברנו בכנרת במלחמת השפרצות והשתלטות על מזרוני מים בשביל להתקרר מהחום המעיק שרר שם. לאחר מכאן המשכנו צפונה, לעבר פארק הירדן בשביל ארוחת צהריים והמשך פעילות של שייט בקייאקים בנחל (נהר? יותר זרזיף).
במהלך ההוראות בטיחות לפני הכניסה לקייאקים, הייתה קבוצה גדולה של אגד לידנו. אחת המדריכות שם הייתה מוכרת ולי, ולא זכרתי מאיפה. מצד שני, היא הייתה גם כ"כ חמודה ופשוט לא הרגשתי בנוח לנעוץ בה מבטים ארוכים (על סף בהייה ממושכת).
נכנסו לקייאקים כעבור זמן מה, ואני קיבלתי להיות עם אחד הילדים שהסתכסך עם חבר אחר. הוא היה ממש שקט, וגם שניסיתי לדבר איתו, הוא היה כל הזמן בין בכי שקט לדיבור חרשי. המשכנו את השייט, ואני השתדלתי כל הזמן לתת לו את התחושה של שליטה בהתקדמות שלנו. כעבור כחצי קמ' (מתוך שלושה), נתקענו בפקק גדול של אגד שחסמו את המעבר ובנוסף לזה, המים היו רדודים להחריד ועם הרבה צמחיה בשולים שלא תרמה לעסק. קפצתי החוצה בשביל לעזור לשאר החבר'ה שלנו (וגם אפילו לעזור לכוחות ה"אוייב", ר"ע קייטנת אגד).
באופן מקרי למדי, עד כמה שהאגד העלה עלו לי על העצבים לפחות צמחו מהעניין הזה שני דברים טובים. האחד, זה שברגע שהייתי במים וגררתי את הקייאקים, הילד שהיה איתי קיבל את מלוא האחריות על הקייאק שלנו ומשמע גם לשוט לאסוף אותי או לברוח מבעיות בכוחות עצמו. הדבר הזה לימד אותי שגם באטרקציות סתמיות, אפשר להפיק ערך מוסף, ואפילו ליצוק ביטחון בילד שקט ומופנם (שלאחר מכן, בהחלט התבלט היה מאושר יותר). הדבר השני, זה שבמהלך שירותי הגרירה, אותה אחת שלא ידעתי איך לפנות אליה קודם (כן, הביישנות הורגת) פנתה אלי בשאלה אם למדתי בתיכון מדעים לוד. השאלה הזאת הפתיעה אותי כהוגן, אבל מעבר לכך הופתעתי שהיא ידעה לספר שהייתי חבר של מישהי מהשכבה שלה ושכיום אני שינשין בחברה להגנת הטבע (!!) 
לאחר כל הגרירות, השחיות והאפיסת כוחות, הגענו לנקודת הסיום של הקייאקים. עברתי קצת אחורה בשביל לבדוק אחר אבודים בשטח, ולבסוף חזרתי לעבר האוטובוס שלנו. מסביב הילדים עוד החליפו בגדים, ואני נהנתי מאכילת גלידה שהייתה מהולה באכזבה על זה שכנראה לא יצא לי עוד לדבר איתה. אך צצה עוד הפתעה, כשהיא לפתע הגיעה וזכיתי להכיר אותה מעבר לשמה.
מסתבר שהיא הייתה צפוייה להיות שינשינית בשנה הקרובה (ואפילו בחוגי סיירות של החלה"ט!), אך בעקבות דברים אלו ואחרים, זה לא יצא לפועל והיא צפוייה להתגייס עוד כמה חודשים לחיל האוויר. כל הזמן עברה לי המחשבה בראש של לבקש את הטלפון שלה. התחושה של לפגוש מישהי שבאמת אוהבת לטייל ועם כ"כ הרבה כוונות טובות, רק עוררה אצלי את הרצון להכיר אותה יותר ויותר. אבל, אני כפי שכבר היה צפוי, הביישנות חנקה אותי 
למחרת היה אחד מהאירועים המכוננים של המחנה - פעילות ערב בהחלקרח בפארק מונפורט. סיימתי לעזור לכל הילדים להרכיב את המחלקיים, ולבסוף לקחתי זוג לעצמי. לאחר מכאן, נכנסתי לרחבת קרח עם תחושת הביטחון של "כבר כמה זה יכול להיות מסובך? כמו להחליק על סקטיים".. אז זהו, שממש לא (אבל ממש לא!).
התחלתי להחליק כמה מטרים, כשלפתע הבנתי שאין כאן את המעצור בלהטות את העקב אחורה. התוצאה הייתה המרחות כואבת על הקיר. לאחר מכאן החלטתי שאני אלמד לעצור, אחרי שקצת אתנסה בהחלקה איטית וזהירה. אבל באופן די צפוי, זה התפתח להחלקת מנוסה מפני כל הילדים שרדפו אחרי. לאחר מכאן החלטתי להציע תחרות למאבטח, דבר שעלה לי ביוקר ובהרבה כאב לגוף ולאגו.
אין ספק, היה ערב פשוט מצחיק וכואב כאחד. אותה החלקה על הקרח, הייתה השבירת קרח הסופית במחנה ומאז התחלתי באמת להנות ולהתחבר אליהם. את הערב הזה החיילת ואיש הים חתמו במיקרופון בדרך חזרה, רגע לפני שהילדים נרדמו -
"מה השארנו בהחלקרח? את האגו של אחינו!"
"ומה השם השני שלו? המתרסק!"
לפני הערב האחרון שלנו, עשינו בצהריים פעילות לגונה של מציאת בע"ח ימיים. לקחנו אותם מאחורי הביס"ש, לאזור החוף הסלעי, נתנו הוראות ביטחות ולפני ששיחררנו אותם למים, הכרזנו שאם ימצאו ארנבון ים (סוג של רכיכה ימית, אהובת ליבי בים
 ), אז אני מגלח את הזקן ואיש הים עושה קרחת (ובכל זאת, המנהל עושה קרחת זה מכובד ביותר.. ). האומנם הוא תיכנן לעשות זאת בכל מקרה עוד קודם, וגם ידענו שיש סיכוי גדול שנמצא אותו, אבל זה בהחלט היה ניסוי מעניין. (וד"א, גם מצאנו שלושה ארנבונים).
חזרנו לביס"ש, ואפילו דחינו את המדורה בשביל להספיק לגילוח. לאחר מכן, כאשר יצאתי החוצה בשביל לבדוק את הציוד, שני ילדים הבחינו בי ממרחק של כחמישים מטר. הם קפאו באוויר וכעבור שנייה ברחו משם כאילו נסו על חייהם. בקושי חלפו עוד עשר שניות, וכל ילדי המחנה (קרוב לחמישים) זינקו לעברי עם רעל בעיניים ממש כמו שהרגע צץ שם דינוזאור.
אחח.. כמה שזאת הייתה שטעות 
ממחר מחנה חדש. ילדים חדשים.
(ואני עדיין מתגעגע לאלו שרק עזבתי שלשום..)
| |
לקחת אוויר לפני הדרכה
מוזר איך שדווקא ביום שישי כשאתה חוזר הביתה לקראת תחילת החופש, יש לך הרבה יותר כוח ורצון לחיות מאשר השעות האחרונות של שבת בערב (לפני שהמירוץ מתחיל מחדש ביום ראשון). כל זה מתנקז לרגע הזה שיש כל כך הרבה עוד מה לעשות, כמו לארגן את הציוד ולסגור טלפונים אחרונים. אה, וגם לנסות לישון קצת.
זאת הולכת להיות הקייטנה הראשונה שאדריך, לא סתם אעזור אלא ממש אדריך קבוצה משלי, למשך חמישה ימים תמימים. בנוסף לזה, מנהל הקייטנה הוא אחד המדריכים הטובים ביותר שיש לחלה"ט (החברה להגנת הטבע), ועם זאת הוא גם אנשים מהסוג שמאמינים בדרכם בצורה שאין כמעט נטייה לצדדים, וזה מוביל גם לקשיים עבור הצוות שצריך לעבוד איתם.
איכשהוא גם יצא שלמרות הרצון הרב שלי בלהשקיע בקייטנה הזאת, פשוט כל היום ישבתי מול הטלביזיה ולא עשיתי כלום. חוץ מללכת לטייל לאיזה חצי שעה בשדות, לא היה לי שום כוח להתחיל לזוז או לעשות משהו אחר מלבד לבהות באיזה סדרה אידיוטית ומצחיקה להפליא על קבוצת בנות שמקימות קבוצת כדורגל ומנסות להתגבר מול הסטיגמות החברתיות בנושא - ועם כל הצחוקים, יש כאן גם מסר מאוד ברור וחשוב. (סיימתי את כל העונה הראשונה, והתחלתי כבר את העונה השנייה. הריקבון חוגג  )
אתמול, בשישי בבוקר, מצאתי את עצמי מתעורר מאוחר ממה שתיכננתי. לא היה לי רצון לכלום אחרי העניין שהתגלה ערב קודם לכן. למעט מימני, הדירה גם הייתה ריקה וכל מה נשמע ברקע היו שירים של יזהר אשדות ותיקתוק השעון מהטוסטר הישן של שלנו. לא היה לי בכלל ראש להתחיל לארוז לקראת היציאה לבית המשפחה, ובטח שלא להתחיל את הנסיעה הארוכה. בשארית כוח הרצון הצלחתי לגרד את עצמי מהמזרן, לסדר את הסלון וגם לחמם משלוש פיצה שנשאר במקרר מאחת הקייטנות.
בחוץ, הכלבה של הדרוזי נבחה בשביל לקבל תשומת לב ואני ניגשתי אליה, בדרך לדירה שלו. איך שהיא זיהתה אותי, ההתחרפנות התחילה וכל הקערת מים שלה נשפכה. מצד שני, אני לא באמת יכול להאשים אותה עקב זה שאני היחיד שאוהב לשחק את המשחקים האלימים שלה (כמו ללכת איתה מכות על גור-נעל-קרוקס שהיא חטפה פעם מאחד הילדים שהתארחו בביס"ש). לאחר קרב לא פשוט, הצלחתי להגיע לדלת שלו. דפיקה בדלת, ואין תשובה. הרמתי את הקרוקס, ובתרגיל הטעייה הצלחתי לבלבל ולתפוס אותה מאחור, לפני שהיא תיתן את הביס שלה ביד שלי
לאחר נסיעה שנראתה כנצח, הגעתי לתחנה מרכזית. ניסיתי להראות תעודת זהות, אבל הקשחת החוקים לא נותנת למאבטחים להעביר אנשים בלי לפשפש במטלטליהם, וימות העולם לפני שהם יתנו את מבטם החפוז גם בתרמיל על סף התפקעות מציוד, כמו שהיה לי באותו רגע. הבחור נתן מבט מהיר, ושיחרר אותי לעבר הרציף המיועד.
הגעתי לשם, תוך כדי סקירה מהירה של האוטובוסים הממתינים. במהלך ההתקדמות לפתע ראיתי אותה, כומתת נח"ל על כתף אחת ותרמיל עם סמל הנוע"ל (נוער עובד ולומד) על הכתף השנייה. אחד הדברים שלימדו אותי בגדנ"ע ביא' ושמלווים אותי עד היום, זה שמתוך כבוד בסיסי לאדם לא מגיע שנסקור אותו במבטים חודרניים (וזה היה בשיחה עם המפקד שלנו, שהסביר שגם מבט יכול להעיק כמו הטרדה מינית). מאז אותה שיחה, אני משתדל לשמור על התפיסה הזאת וכך גם השתדלתי הפעם. אך קרה משהו מוזר, היא עברה לרציף מולי והסתכלה לעברי (!!).
לא ידעתי איך להגיב בכזה מצב - מצד אחד ממש רציתי לנצל את המצב בשביל לדבר איתה ומצד שני ישבתי כמו בטטה קפואה, ונעצתי מבט מבוייש ברצפה. נשארתי ככה כמה דקות, עד שהיא התקרבה שוב לעבר הרציף שלה (רציף מאחורי), ונעמדה בערך מטר לידי. החלטתי לנסות להתגבר על הביישנות, ושאלתי אותה אם היא בגרעין של הנוע"ל. היא הופתעה קצת מזה שלפתע שאלתי אותה, וענתה שכן. דיברתי איתה עוד קצת, אבל לא הייתי מאופס ולפתע מצאתי את עצמי מוצא באילוץ עצמי, "צורך עליון", להתקשר באותו רגע לחבר לקומונה בשביל לשאול אותו משהו על הקייטנה של עוד שבועיים.
אין לכם מושג, איזה רצון היה לי לדפוק ת'ראש בעמוד לאחר מכן. 
ואסיים בתחושת שביזות זו, צריך עוד להתארגן למחר.
| |
להתעורר פתאום
השעה הייתה קרוב לחמש אחה"צ, ואני סיימתי לטייל איתה ועם הקבוצה שהדריכה. שיחזרתי בראש את החוויות, מפגש עם אנשים חדשים שהכרתי היום, הכיף האדיר בלטייל עם חבר'ה מהחוגי סיירות ועוד כמה מהגיגים כמדריך שנוספו מלראות מדריכים אחרים מהצד. בנוסף לזה, גם קצת התאבסתי שהתעצלתי לצלם את החירבה העתיקה עם הענבים שהיו ליד הגשר, כי זאת הייתה יכולה להיות תמונה ממש יפה - ואז הסלולרי צלצל לפתע, והכל השתנה.
תיכננתי לחזור לבית המשפחה, סיום רגוע ברכבת לעבר הסופ"ש. הוא שאל אם אוכל לדחות זאת, ולעבור דרך הביס"ש, כי יש נושא חשוב שהוא רוצה לדבר עם הקומונה. ניסיתי לברר עוד והוא ביקש שפשוט אגיע, כי זה לא לטלפון. מאותו רגע, מבחינתי זה נשמע מספיק רציני.
כעבור כמה דקות הוא שוב מצלצל אלי, ואומר שאני לא צריך לבוא, כי האחרים בסוף לא יגיעו, אבל שהוא נשאר שם. שאלתי שוב, שיגיד מה העניין (?) ואז הגיע הבשורה הקשה שלקח לי כמעט שעה בשביל להצליח לקלוט - במשך הרבה זמן היו לו כאבים בחזה, ולאחר סדרה ארוכה של בדיקות גילו סופית שמדובר בגידול והניתוח יהיה עוד שבוע. עוד לא ברור אם מדובר בגידול פעיל או לא, אבל בכל מקרה הוא יהיה מושבת לפחות עד אוקטובר (חודש לפני הסיום שנת שירות שלנו) במקרה הטוב.
באותו רגע שכחתי עייפות, שכחתי בית, שכחתי מכל מה שהציק לי. לא רציתי שום דבר, מלבד להגיע לביס"ש. לקח הרבה זמן מהמצופה, ולבסוף נפגשנו בעפולה והלכנו לאכול פלאפל. הוא סיפר מה הרופא אמר ומה התיכנון לעתיד שהוא רוצה (במידה והכל ילך חלק). מבחינת הטיול שרצינו לקצ'קר, אז העניין יורד מהפרק. משם נפרדנו, הוא לקיבוץ שלו ואני חזרתי לעבר הבית שלנו, הביס"ש.
ביום ראשון האחרון, סבא שלי נקבר לאחר מלחמה ארוכה שהייתה לו עם הסרטן. עכשיו אחד מהחברים הכי טובים שיש לי, מגלה שיש לו סרטן - ואיך זה שבמשך כל השנים, המחלה הזאת נראתה לי כ"כ רחוקה מימני. משהו שיש לאנשים מסביב, אבל אף פעם לא למישהו שיש לי קשר ישיר איתו.
במהלך הנסיעה, לפתע ראיתי את השנה החולפת שהעברנו - שנה שלמה של התמודדות בקורס הלוחץ, שיטוטים בגבעות בעקבות דברים חדשים, השיחות הארוכות עד שתיים לפנות בוקר, ההדרכות שהלכו חרא ותמיד הפכנו אותם לאיזה משהו נוסף לצחוק עליו, הבור קומפוסט שחפרנו והכמויות חומוס שאכלנו בשנה החולפת..
חבר נוסף עוזב את הקומונה עוד שבועיים, ופתאום אתה מתעורר בבהלה עם השאלה - כבר נגמר? ולמה לעזאזל דווקא כך זה צריך להיות?!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
