 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
 שתי דמויות בדרך
במקום לא רחוק, טווח נגיעה בציר הזמן החולף, ישנו מקום של תמימות כנה. במקום שבו החיבוק אינו נתפס כפתיח לאקט מיני סוער, אלא כהפגנת חיבה הדדית. אין מרדף אחר ריגוש חושפני, לא שוק של בשר אדם החשוף מול הורמונים תוססים. במקום כזה, בנקודה הזאת, ארצה לחוות את החיים שוב.
יש ניחוח של גשם דק, בזמן ששתי הדמויות עלומות השם מצאו מסתור תחת חורשה צעירה של עצי אורן דוקרניים ועשב גבוה. אותן דמויות, מכורבלות לתוך עצמן, מחפשות עוד פיסת חום הזולת, עוד שטח מגע בשביל להרגיש תחושת התרוממות רוח מתוך אכפתיות לדאגת האחר, ולאו דווקא מתוך פרץ של תשוקה חומרית. עדיין בהססנות, עדיין בחשש מפני משהו חדש.
ויש מואזין ממול. ויש גדר חוצצת. דרך עפר, גדרות תיל וחומת חשש שנבנת מזרות ופחדנות של הכרת האחר.
שתי דמויות שראיתי פעם, והמשכתי ללכת.
(והדרך תמשיך אל הלא נודע, כמו שרק הדרך יודעת לעשות)
| |
 לאורך גבול הלבנון
העיניים עפוצות, נפקחות לחילופין לאורך הנסיעה צפונה. בתוך האוטובוס דחוס, מחניק, אבל ממשיכים הלאה. אישה מבוגרת עולה בעפולה, ואני מפנה לה את המקום לטובת הרצפה. לא יכול לחשוב על מצב שלא מפנים לסבתא שלי את המושב באוטובוס.
הנסיעה ממשיכה, חולפת על פני כל המקומות שמרגישים הכי בית בעולם כשאני עובר בהם - כפר תבור, העליה בכדורי, המעבר צפונה בצומת גולני, התצפית על מצוק ארבל בדרך לקדרים... ומה לא. ושוב אני שוקע בחלומות, עייף מהצבא, עייף מלהיות רחוק גיאוגרפית מימנה, עייף מהריח הטחוב בטנק. עייף מרוב שלא מצליח לצאת מהעייפות כשהאוטובוס מתגלגל בדרכים צפונה.
השלט שמפנה ליסוד המעלה כבר מאחורי, ואוטוטו מגיעים. כביש נוסף שיורד לדרך הראשית ממערב, מסמן לי שהגיע הזמן להחליף נתיב. עצרתי, התרמיל יצא מהתא מטען וחציתי לצד השני. מרים יד מנומנמת בשביל לעצור טרמפ, וכעבור כמה דקות צעיר אחד עוצר ומציע לקחת אותי לצומת שמעלינו ברכס. הנסיעה עוברת בשקט, כשרק בוב דילן נשמע ברקע ואצלי בראש מתחיל להתגבש מסלול שאלך בו ביומיים הקרובים, ולבסוף המשכתי איתו עד לסוף נסיעתו. קיבוץ קטן בשם מלכיה על הגבול עם לבנון, שהתחיל את הטיול שלי לאורך ארץ הארזים.
לא הכנתי באמת משהו, רק פירות יבשים וכמה ביגלה מתחנה מרכזית בתל אביב, העיקר שיהיה טעים. בכלבו קניתי עוד שני עטים לכתוב ומיץ אשכוליות, בזמן שקבוצות ילדים התרוצצו חופשי, מבסוטים על החופש הגדול שנפל עליהם כברכה, במקום שבו ההורים לקחו אותם גבוה מעל כל שאר אזרחי המדינה והחיים שלהם עוד נושקים לתרבות שכל הארץ חייה אותה באטרף. קנאתי בהם.
יצאתי מהשער, הולך לארוך הכביש את שאמצא את הגבעה שלי במפה שמימנה אחתוך הלאה. כל קילומטר של דרך, מתוכנן שנייה לפני שגמעתי את קודמו. דרך לא מתוכננת מראש, נשאב מחדש לעולם מוכר של חיי זוגיות עם מפה ותרמיל, בלי אדם נוסף מלבדי. מתמכר לבדידות וגם מפחד להיות לבד. לפתע מרגיש חי, מרגיש אנושי.
והדרך ממשיכה, עולה על הגבעה וחותכת בקפיצה גדרות תיל שאהבתי לשנוא מהריבוי הלא פרופורציונלי שלהן. סעמ'ק. אף אחד לא שואל שאלות, הנוף שנשקף מלמעלה אל עבר הגולן והלבנון, משתיק מוח של חייל סורר שרוצה שיעזבו אותו.
ואדי צדדי סלל את המשך צעדי מהמצוק שעמדתי עליו. חורש סבוך, נשרים עפים מעל. חבטה עמומה הקפיצה את המבט שלי הצידה, בשביל לראות שזעמן שחור נפל מאחד העצים לידי. חשבתי תחילה שהוא מת, אבל כשהתקרבתי אליו בשביל לראות מה מצבו הוא קיפל זנב ונעלם. אילו אני יכולתי להעלם כך.. אילו.
בתחילת השנה החזירי-בר בארץ חטפו וירוס מיסתורי שהוכר בשם "דבר החזירים", ולכן מה שנותר מהם כרגע זה בעיקר פגרים ושבילים שהשאירו בשטח. דרך יותר סימפטית למטייל שמפלס את צעדיו בחורש הסבוך של גליל עליון. המשכתי לעבר נחל דישון המוכר בעוצמת שיטפונותיו החורפייםעד שהגעתי לחיתוך עם כביש הצפון החדש שהיה לי כנקודת התלבטות. לעלות למעלה לחפש את המעיין או להמשיך הלאה? כמה שלוקים, עוד כמה תמרים שנמעכו בתרמיל בשביל לעלות את הסוכר בדם והחלטתי ללכת על הדרך הקשה. לג'עג'ע ת'חיים במדרון התלול שעולה לכיוון המעיין. לא האתגר של חיי, אבל כן גורם לך להתנשף הרבה ולקלל את כוח המשיכה שנפל עליך כמכה.
מעבר לשדה מעובד, עמדה חורשת איקליפטוסים קטנה ומעברה השני, ליד שביל עפר, תפסה את העין תאנת ענק, הלכתי לכיוונה. תחתיה היה בריכת בטון גדולה וסגורה שהזליפה מים לשוקת קטנה ומשם במורד לעבר בריכונת עם צמחי מים שחפרו הילדים מאחד הקיבוצים הסמוכים. כורסא קרועה שעמדה תחת צל העצים הגבוהים, הייתה בשבילי הנקודה לתפוס את שנת הלילה הקרובה.
חלצתי נעליים והוצאתי את המחברת. התחלתי לקשקש משהו, חצי מספר לה וחצי אחר כותב סיפור לעצמי. מה כבר כותבים למישהי שאתה אוהב, כאשר אתה הכי לבד, כמו שבחרת בעצמך ללכת לשם? בסופו של דבר, הצעדים שעברת כותבים את סיפורם בעצמם.
טנדר עצר מאחורי, וזוג מבוגר יצא לעבר המעיין.
"שמעתי מחבר שהמים בעין-יראון חזרו לזרום", עניתי לשאלתו לאיך הגעתי לכאן.
לאחר שהלכו והלילה ירד, הדלקתי מדורה ובישלתי קפה בקומקום אלומיניום שמצאתי שבועיים מלפני הגיוס בדיוק בנחל דישון, במרחק של שלושה-ארבעה קמ' מאיפה שישנתי. מול קול רתיחת המים, מהצד השני של גדר המערכת קרא המואזין של הכפר ירון בלבנון.
שבת שלום
| |
 דייר בדימוס, תחושת הבית בהווה - עד מתי נוב' 08?
בזמן שעסקתי בשלל עבודות שקריות במחסן (האנגר-על) של החטיבה, התקבלה קריאה לבוא לפלוגה לצורך הגרלה. "שו הגרלה?". הגרלה, תבואו.
המסלול הסתיים, בשעה טובה, ופוזרנו לגדודים המבצעיים ולקמ"ט, קורס מפקדי טנקים, הידוע לשמצה ברחבי שיזפון. ארבע חודשים של חוסר שינה וקבלת שבתות על ימין ושמאל מכל שטות אפשרית, כאשר הגרוע שבהם מוכרת כהיגוי הפוך בטנק - אומרים לך "נהג ימינה" ואתה מסתובב שמאלה. טיפשי וקורה רבות כאחד. האמת היא שבכלל לא רציתי להגיע לשם. כן רציתי ללכת לפיקוד, אבל לא סובל טנקים. אם זה היה תלוי בי במהלך האימון מתקדם, הייתי בורח להיות חובש בפלוגה מבצעית, אבל הקצין שלי החליט אחרת בלי יותר מדי להתייחס לדעתי.
לאחר שקיבלנו את סיכת אות הטנקיסט, המוכרת יותר בשם צפרגול (בגלל דימיון לא מובן של הכלאה בין צפרדע לחרגול. באמת שאל תשאלו אותי למה. או איך.) , יצאנו לרבעוש שחלקנו המשיך לרגילה היקרה מפז ומתוקה מסוכר, וחלקנו האחר - ואני בתוכו - חזר ביום ראשון לתרגיל חטיבתי בגליל תחתון. לאחר מכן, חיזל"שנו לעוד שבוע מטלות עד שהגיע ההגרלה. ה-הגרלה.
התכנסו באחד החדרים, כל פליטי הפלוגה שלנו שהמשיכו לקמ"ט. אין מנוס מההגרלה - תשאר בבסיס ותצא חמשוש או שתצא לשמירה בלטרון ומשם תצא לשלשוש (יציאה הביתה בשלישי) או לחילופין לרגילה מחורבנת של שלישי עד רביעי של שבוע לאחר מכן. מיותר לציין שכולם רצו לברוח מההגרלה, רק בגלל הסיכוי שיפלו על הרגילה שיצא בזמן מחורבן, אבל הוחלט שאין מנוס ואין פטורים לאף אחד.
הפתקים הוכנסו לכובע, עורבבו היטב וכל אחד שלף פתק, ובכתב קטן על דף מזערי נכתב לי: 'שלשוש'. (מילת האושר )
יצאנו צפונה בשעה לא שעה (ס'עמק, שלוש בבוקר לקום על מדים?) אל עבר בירת הטנקים, לטרון. תדריך, חלוקה לעמדות ויחד עם מכשיר הקשר מתקופת מרד בר-כוכבא (ע"ע מ.ק. 77) יצאתי לעמדת שקר שלי של חסימת דרך עפר צדדית, שחוץ מכמה ציפורים תועות, לא עברה בא נפש חיה. כלום. אולי רק כמה זבובים ודי.
יום של שמירות שמשי בעמק איילון עבר על כוחתנו, עד לעת ערב ומשם התפזרנו לדרכנו. מי לרגילה ומי לשלשוש.
למחרת, יום רביעי לשבוע, קמתי והנה אני בחדר נעוריי ולא בבסיס, סמוך למפלצות הפלדה שלמדתי לא לחבב מאז שהתגייסתי. מהתרמיל ביצבצו כמה מפות שהכנתי ערב קודם, מחכות שאגיע להחלטה לאן אמשיך.
תמיד שאני חוזר הביתה, עוד מימי השנת שירות והמשכם בצבא, אני משתדל להקפיד בחומרה על ביקור אצל הסבא והסבתות. ההכרה הזאת הגיע לי בימי התיכון, בעקבות סיפור ושיחה במהלך שיעור ספרות שהיה לנו בחטיבת ביניים. יתכן והיה המקרה בכיתה ז' אפילו (אכן, היו ימים. רחוקים, אבל היו.)
באזור שעת צהריים מוקדמת, לאחר קיום הנוהל, עליתי על הרכבת והמשכתי צפונה. נהנה לנוע על תחבורה ציבורית בלי מדים ובלי נשק, רק עם תרמיל כמו שידעתי תמיד. הגעתי לעכו, נזכר כמה נהנתי להסתובב בשוק שלה ושונא עד מוות להדריך בה, והמשכתי אל מרכז הגליל. על קו התפר בין חלקו העליון לתחתון, משהו שמוכר בשם "בקעת בית הכרם" (יש שם יותר זיתים מכל הפרות והאנשים בגליל יחדיו! אה, וגם עיר לא חשובה בשם כרמיאל נמצאת שם.)
עצרתי בצומת אנמית, שחוץ מתחנת דלק וכמה רמזורים, לא עיטרו אותה יותר מדי פעילות אדם. הר מדרום, רכס מצפון ושמיים מעוננים קלות. המשכתי צפונה, אל הר גמל.
עליתי אל הפסגה הלא גבוה במיוחד אך תלולה של ההר. שם למעלה, לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את זה שוב. תחושה רחוקה שכבר התחלתי לשכוח - חופש של בית מוכר. חופש של ימי השנת שירות בגליל. הגעגוע צובט בלב, תחושת הקוצים מימי הקיץ חוזרת אל קצות הסנדליים ובאופק, שלוש מאות ושישים מעלות, הקליק הזה קיים.
במהלך הירידה סטיתי מהשביל, נזכר מחדש כמה מעצבן לפלס דרך עד זחילה בתוך חורש סבוך (ולמביני עניין, חורש של מפנה צפוני. סבוך למוות.) לפתע נהמה הזניקה אותי השמיימה. נהמת-על שכזאת! חזיר שהחליט להתחזות לנמר הצליח להקפיץ אותי באוויר, לאחר שכבר שכחתי עד כמה הם נפוצים. לאחר מכן, כמו צונאמי, התנפצו עלי אוסף זכרונות עצום של מפגשי חזיריםשהספקתי כבר לשכוח מאז הגיוס.
הלילה התחיל לרדת לאיטו, ואני המשכתי לעלות מזרחה על שלוחת הרכס, אל ישוב פצפון בשם פֵּלֶךְ. לא רחוק מימנו, היה מסומן חירבה קטנה בשם בֵּלַיָה, בהחלט לא שם שמעורר יותר מדי ציפיות. לעומת זאת, ההפתעה הייתה גדולה כאשר מצאתי שם חדר ענק עם קשתות, שרידי מבנים שיחסית נשמרו במצב לא רעה לחירבה ואפילו צ'ופר שזחל בשם בצורת זעמן שחור (איפה המרכז תצפיות שצריך אותו? איפה ימי הודעות הנ"צ העליזים שרצו בצוות?).
החלטתי לישון שם.
לא מזמן קרו שתי תאונות במקביל למטיילים שיצאו לטייל לבדם. הראשון, ערן גליל, שנהרג בנחל ערוגות. הבחור השני, ישי שלם, נהרג בזמן סמוך של שבוע בערך בנחל קטורה שבערבה. שני האירועים האלו ובמיוחד הפרש הזמנים הקצר והדימיון הרב שבהם, הכניסו את המשפחה למתקפת מנע כנגד ההרגל שלי לטייל לבד, ובמיוחד מול הלילות לבד שלי בשטח.
באמת שניסיתי להסביר להם, אבל התייאשתי מהר. הם לא יצליחו להבין את הרעב הבלתי נגמר לטיולים, ואת כוחה של השוטטות לבד.
"אני ישן ליד פלך, ופגשתי אנשים נחמדים שהציעו עזרה אם אצטרך משהו. נדבר מחר." כתבתי הודעה לאמא, אבל רגע לפני ששלחתי, מחקתי הכל ורשמתי מחדש "אני ישן בבית ספר שדה אכזיב. נדבר מחר."
צלצול מימנה באזור שמונה וחצי, גרר מימני עוד מילמול עצבני ולא מובן על שינה באזור אכזיב, משהו על מיקום מבולבל ליד הגדר ונדבר בפעם אחרת. ניתקתי, שונא את עצמי על חוסר האמת מולה ומנגד, מבין גם שהיא לא תבין ובאמת שעדיף ככה לשנינו. כנראה.
כל עוד הייתי בשנת שירות, מעולם לא הייתה לי את הבעיה הזאת והפרטים אודות מיקומי ומעשיי עברו תמיד לחבר קומונה אקראי, הרגל טוב שקיבלתי מהמנהל שלנו, וכך גם במקרה הזה.
קמתי למחרת, מקפל את הסדין הלח מהלילה שישנתי בתוכו אל התרמיל וממשיך לאחר מכן אל עוד פסגה של רכס קרוב. שם למעלה, על חורבותיה של חירבת תפן אכלתי ארוחת בוקר של וופלות ושקדים, ומשם התחלתי לנוע דרומה, אל הבית ספר שדה שליד הר תבור, הבית.
לא רחוק ממע'ר (נהגה כמְרָרְ, הכפר של עזאם עזאם), צפונית לצומת גולני, ירדתי מטרמפ שחתך לכנרת וחיכיתי לטרמפ אחר שימשיך את דרכי דרומה. בתחנה, חיכה לטרמפ בחור ערבי מבוגר, מהסוג שאתה יודע שבגלל סטיגמות של נהגים לא תתפוס טרמפ בקרוב. התחלתי לדבר איתו, והסיפור שלו היה שהוא מנצרת ואיזה שוטר עצר אותו על עבירת תנועה ושלח אותו למעצר של ימים אחדים. בינתיים, כל הטפסים יחד עם הסלולרי והמפתחות עברו לתחנה אחרת. עכשיו הוא שוחרר ותקוע בלי כלום. נתתי לו מים ושיחה לאחיו, ולאחר ששנינו יצאנו מהקשיחות של שני זרים מרקע של מוצא מסוכסך עם אינתיפדה על הדרך, התחלנו לדבר, ובאמת שלא צחקתי כבר זמן רב כמו שצחקתי איתו.
אחיו היה כבר בדרך לאסוף אותו, אבל הצלחתי בעזרת לוח מחיק וטוש (פטנט מוכר של מדריכי טיולים לטרמפים) להמשיך בדרך לפני שזה הגיע, יחד עם בחור דרוזי מהכפר ירכא שליד נהריה. בהתחלה לא נראה פוטנציאל לשיחה עם הבחור הזה, אבל הודעה ברדיו על ההתפרעויות של החרדים בירושלים שיחררו גל עצבים אצלו כלפיהם לצד חוויות שלו כשוטר בבירה. אה, וגם מה ההגיון להביא 15 ילדים? אפילו אצל הדרוזים הצעירים כבר לא תמצא יותר משניים-שלושה במשפחה.
הגעתי הביתה. נכון שהדירה שם כבר לא שלי, אין לי מפתחות למשרד וגם לא מגירה בכוננית מדריכים, אבל מעליה הגדולה מהצומת ועד לקצה עלים של עצי האלון, הכל עדיין הרגיש כבית. יושבי המקום סיפרו על ההתרחשות של התקופה האחרונה, הרכילות הרגילה בין הדורות וגם השטיפה חסרת הקץ של הבישולי שדה הייתה שם. בין ההתרחשויות גם קיבלתי הצעה להצטרף לסקר עטלפים בהר מירון, מיותר לציין שזינקתי על ההצעה.
נסענו בטנדר של המנהל יחד עם הרכזת הדרכה ושינשין מחזור מתחתי. למעלה, בחניון שבקצה ההר המשכנו הוא ואני ברגל אל ההוטה המדוברת (מערה שנוצרה בהמסת סלע אנכית, כמו ארובה באדמה). סביבה הייתה התקהלות של פרצופים מוכרים ומעוררי הערצה בלתי נשכחת. לאחר תדריך אחרון, עלינו למדרגת סלע עם מגביר תדרים וחיכינו לסוג עטלף שהוטל עלינו לספור. יתכן ובכלל לא היה שם, או בגלל נדירותו והקושי לקלוט מרחוק את הקריאות שלו העמידו את הספירה שלנו על אפס. חבל. אצל השאר נספרו מעל מאה ועשרים פרטים. במינימום.
את השהות בצפון סגרתי במפגש מחזור של הקומונה והחיילות בקיבוץ ליד בית שאן. אותם אנשים, הן משתחררות ואנחנו רק בתחילת דרכנו בצבא. אותם אנשים, אבל התחושה אחרת. אולי בוגרת, מרוחקת.
הנערה שלי עמוסה בלו"ז של חברים מהכפר שלה, אבא בבית חולים וביקורי משפחה. עצוב להיות לבד בשבת, אבל, אם הכל ילך טוב, אראה אותה עוד מעט. אוטוטו.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
