 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
 תרמיל של בית דין עצמי
יש לרובנו החילוני, נטייה לראות את יום כיפור בתור חג שחור. צום זה דבר שנראה שחור. חרדים בחליפות שחורות שמסובבים תרנגולות אומללות בלי רחמים מעל ראשי אנשים, נראה כמו קטע שלקוח מתוך טקס פאגני שחור (אבל יאמר לזכותם שלאט לאט, מנהג זה מתחיל די להצטמצם). אפילו סימני הצמיגים על הילדים שהחליקו עם האופניים באוטוסטרדה היומכיפורית, גם הם (הסימנים, לא הילדים) בצבע שחור אספלט.
לחלקנו שמחפש צד מסורתי יותר, יכול דווקא למצוא הרבה לבן בתוך הבית כנסת. (לבן כלבנה בלילה, למחמירים והרציניים יותר. לטובה כמובן. אין כמו לבן בים השחור.)
השנה חשבתי לוותר על הצום - יאללה, מספיק כבר ויתרתי על אוכל בצבא בגלל שהיה רק טונה ולוף, ולא משנה יגידו לכם - להיות צמחוני בצבא זאת הקרבה שצריך לבחור. מערכת כזאת לא מיועדת לטפל בטיפוסים שהחליטו להוציא את עולם החי מהמנה שלהם. אך מנגד, את יום הכיפור הנוכחי זכיתי להעביר בבית ולא בערבות אבק הטנקים של הבסיס, וחבל לוותר על כזה יום בגלל שביזות צה"לית מצוייה.
צום שנעשה מרצון (ע"ע יום כיפור וסופ"ש אצל חלק מההודים), ולא בגלל הכרח (ע"ע פליטי דארפור, ואמנע מלהזכיר את יהודי מלחמת העולם השנייה) יכול להיות דווקא חוויה מלמדת. לא נעימה, אבל מועילה ואפילו מאוד. הרי כמעט אין לך זמן אחר בחיים שאתה יכול לשבת בבית עם בטן מקרקרת ולחשוב על מה עשית - או לפעמים דווקא מה לא עשית. הפעמים שויתרת לעצמך מלקחת את העול הקבוצתי ולבקש לעלות שמירה בשעה מחורבנת בלילה. איך נכנעת לזרם, ונתת לעצמך - על חשבון העיקרון המנחה - לקחת כוס חד פעמית בגלל שבכל מקרה בסוף יזרקו את כולן (כן, גם את הנקיות. ככה זה צבא). איך לא סגרת שבת במקום חבר, כי נתת לגעגוע של שבועיים אל החברה להיות חזק יותר מהאכפתיות אל בנאדם שנשבר בצד בגלל מועקה אישית.
אין ספק שקל יותר ליפול אל זרועות הסתמיות והנחיתות המוסרית שהמערכת יוצרת, מאשר להתעלות על עצמך ולא להסכים לזה. החבר'ה כאן הם לא צוות סיירת מלוכד ואכפתי, כולה פלוגת שיריון שרק רוצה להגיע לשחרור ועד אז שיעזבו אותה בשקט - באמת שלא משנה קורס מפקדים או מסלול, השורה התחתונה היא אותה שורה.
(ומגבול מסויים, לוותר לעצמך יותר מדי לא הופך אותך לבינוני. אתה פשוט נעשה קוקסינל. לא לחזור אחורה בשביל לתקן את הספירת צעדים בגלל עצלנות, ואז ללכת לאיבוד לילה שלם - זה גם לצאת קוקסינל. לאבד עצמאות בשטח על כזאת שטות.)
המשפחה צמה היום. ההורים, האחות והאח הצוציק בבית. אח נוסף, הכריש פטיש שבין הילדים, סוגר כפרח טייס (אוו פרח שלי  ) אצל משפחת חיל האוויר בחצרים. פעם ללכת לתפילת כל נדרי בהיכל תרבות של הישוב נראה לי משהו בטבעי, ולהתעסק במחשב? מה פתאום. אך עכשיו, זה לא זורם, זה לא זה. לנסות בכוח? בשביל סבתא? מרגיש קצת אינפנטילי, הייתי כבר בסיפור הזה פעם. לנסות לרצות את כולם, בסוף עלול לגמור אותך. בשוטף, יותר מדי סופ"שים שאמרתי להתראות מצה"ל הלכו על זה.
יש יותר מדי דברים שצריך לבקש עליהם סליחה, אבל כאשר הסליחה הופכת לתירוץ, אז באמת שעדיף לסתום ת'פה. אם אין למידה אמיתית מתוך הטעות, מגיע לך לחטוף אותה שוב בפרצוף. אולי לעולם לא תוכל לזכור את הכל, לשנן את הכל, אבל לפחות תיהיה בשאיפה. אם השאיפה הזאת עדיין לא קיימת, אין כמו יום כיפור בשביל להתחיל אותה. (הולא?  )
חוץ מזה שלקורס אין עוד זמן קיום ארוך מדי (חודש וחצי. חנוק. בלחץ. ברוטו. שמחה וחג!), בדיוק אתמול התקשרה אלי אחת המדריכות מהביס"ש לשאול על פרפר נדיר שמצאה עם צלם טבע. נאלצתי להשיב לה בשלילה, ובדיוק היום התקבל ברשימת תפוצה הודעה חגיגית שלאחר העדרות של תצפיות קרוב לחמישים שנה, נמצאה הספרית החולה בצפון. באופן צפוי יתקבל המאורע הזה אצל רוב אנשי הארץ הזאת באדישות עד גיחוך. אך למי שקצת ידו בדבר, מדובר בניצוץ קטן וחמים בלב. פיסת פאזל שנראתה כאבודה מהארץ הזאת, נמצאה מחדש. (והאפשרות להעריך דבר כמו זה ולא להתייחס בציניות, היא עוד שיעור שלמדתי שמאפשר למצוא סיפוק בחיים מבלי לרדוף אחריו בכוח. והתודה לכך נתונה לכל מלמדי, באשר הם.)
הספרית החולה, במנוחת קץ ימים על אצבע (ולא, לא שלי. הלוואי והייתה.)
(נלקח מתוך המכתב תפוצה שרץ באגודת חובבי הפרפרים בישראל. צולם ע"י אלכס עוז.)
ורק עוד סליחה אחת אחרונה, מימנה. סליחה על הפעמים שלא חשבתי מספיק רחוק, שאכזבתי ולא למדתי מהטעויות, ושלמרות זאת היא עדיין איתי. תודה.
| |
 לספור את חייך צעד אחר צעד
"חמישים ושבע, חמישים ותשע, שישים? רגע, התבלבלתי בספירה? אז להוסיף עשר? סעמק, רק שלא אטעה בפניה לואדי הנכון..."
ספירת ואדיות, סיפורי דרך, בדיקת קורדינאטות וחישוב אזימוטים, ולמה קבינימט כל הנקודות שצריך להגיע אליהן תקועות בשיאי גובה של גבעות שונות ולא קשורות? באמת שלנווט בצבא זה לא כמו הטיול שחשבתי שאכנס אליו. בעצם, ביום זה די יכול להיות, אם הקשר והאפוד לא היו דופקים ת'גב,ובשביל לדווח היה אפשר לעלות בתדר בפלוגתי (שהמכשיר מסרב לעלות בו) ולא להתקשר למשה"ד על כל התקדמות בנקודות.
עשרה חודשי שביזות, שאתה רק שואל את עצמך למה המערכת הצבאית צריכה להיות כל כך דפוקה (שכל טבח סמרטוטי מקבל כוח של מפקד) בשביל שתכלל בפנים.
ובאמת שכבר נמאס לך לספור צעדים לצד שינון סיפורי דרך. חאלס, איפה הטיולילה שתמיד עשיתי עם מפה פתוחה, בלי כל החרוואה של הכנת טבלה לסיפור דרך וכל החישובים והמדידות? ולמה לעזאזל להסתובב עם אפוד ומחסניות במקום תרמיל ופירות יבשים?
איזה לילות הומים יש בגבעות גורל.. אל תתפלא אם תפגוש אדם מוכר בתוך האוטוסטרדה הצה"לית שמסתובבת שם בלילות. בעיקר.
זה רגע המשבר המפחיד. באמת שנשבר לי מהצבא, ומטנקים, ומהאפתיות והאדישות שכל כך שנאתי ועכשיו שקעתי מעל הראש בתוכה - כי כעת, באמת שכבר אין כוח להרים זבל (שלא לדבר על שיחות בנושא שמירת טבע, חלילה) בזמן שכל המסגרת מסביב רק מתעלמת מהמצב ומקטינה ראש.
ומעל הכל, אין כוח לעייפות.
העייפות בלחזור הביתה, ובציפייה הארוכה לפגוש אותה, ובזה שאתה לא כבר מי שאתה.
שם בדרך שיורדת ליריחו ואתה חותך הצידה, אחוז התרגשות אחרי שעברת עוד שבועיים-שלוש במקום הכי משביז בארץ. והתיכנונים, הורה התיכנונים! רק שהם לחוד ומציאות לחוד. פתאום לא מבין איך כביש הבקעה התארך, ואיך החישוב זמן לא מסתדר שאתה מנסה להספיק כל כך הרבה, והכי גרוע? איך הצלחת לאכזב אותה מחדש, רק כי... ויש מיליון סיבות, אבל אף אחת מהן לא שווה להיות תירוץ, כי בסוף זה כבר החיים שלך ולא עוד איזה מספר חסר חשיבות בציון של מבחן בית ספר קיקיוני. אפילו הערכים שדיברת בשמם כבר דוהים, ואתה כמו הבקעה שמצהיבה אחרי פסח, מחוויר וקמל מחוסר אמונה בצדקת הדרך, במשמעות שאתה עושה את מה שקיבלת לעשות.
ככה זה שאתה משרת בחיל הכי צהוב ועקום בצבא, ברוך הבא לשיריון. (ולא שבאמת שקשה פיזית, זה רק שהמערכת מטומטמת מעל ומעבר.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
