ביקורתיות. אגואיסטיות. אי-אכפתיות. עין צרה.

למה אנחנו מרגישים מעל? למה אנחנו מרגישים שאנחנו יותר טובים?

כשבעצם על-פני השטח הדברים הם אחרת לגמריי.

למה אכפת פתאום מאנשים שלא היה אכפת לך מקודם?בגלל שהוא מרכז העניינים עכשיו? אגואיסטית!

המוות שלו גרם לי לחשוב אחרת, חבל שזה צריך להגיע למוות שלו כדיי שאני אתעורר.

אני ביקורתית, אני אגואיסטית, לא אכפת לי (רק מעצמי), אני מסתכלת על אנשים "נחותים" ממני בעין צרה. אני פשוט מגעילה!

העיקר שבראש שלי נמצא המשפט- לקבל את השונה, לא עשיתי זאת, הלכתי עם הזרם, כמו כולם, צחקתי עליו, התרחקתי ממנו,לא הסתכלתי עליו בתור בן-אדם. כמו כולם!

מן פחד כזה, אם הייתי מסתכלת עליו אחרת, הוא לא שונה ממני,הוא בן-אדם כמוני, בשר ודם. אבל אם הייתי מסתכלת אחרת, הייתי הולכת נגד הזרם, אנשים אולי היו מסתכלים עליי שונה, אבל זה מה שנדמה לי.

היא הגיבורה שלי, אחת הבחורות שתמיד חלמתי שתהיה חברה טובה שלי, היא הלכה נגד הזרם, היא אחת המקובלות בחבר'ה שאני אוהבת, והיא נשארה אותה אחת, הוא לא שינה אותה, עדיין אוהבים אותה כמו שהיא, היא לא פחדה מהתגובות של אחרים, שיקפצו לה, היא תהיה עם אנשים שכיף לה!

אני צריכה ללמוד ממנה! היא לא ביקורתית, אגואיסטית, חסרת אכפתיות או צרת עין. אני כן!

עכשיו הוא מרכז העניינים, הוא מת! למה פתאום אכפת לי? למה פתאום אני לא ביקורתית? למה פתאום אני לא אגואיסטית? למה פתאום אני לא צרת עין?

כי אני הולכת עם הזרם!

הכאב שלי הוא לא כאב אמיתי, הוא כאב של אגואיסטיות! כדיי להראות שגם לי אכפת, אולי ישימו עליי? אולי אני יהפוך למרכז העיניינים? מגעילה!

מגעיל לרשום דברים כאלה שיוצאים מהפנימיות שלי, מסתבר, שאני לא בן אדם כזה עמוק כמו שאני נראת, אני סתם ביקורתית, אגואיסטית, חסרת-אכפתיות וצרת עין.

אבל למה? למה אני כזאת? למה אני מסתכלת על השונה כשונה? הוא לא שונה ממני! הוא בן-אדם כמוני, בשר ודם, יש לו בעיות כמו שלי יש, יש לו רגשות כמו שלי יש, יש לו מחשבות כמו שלי יש, יש לו לב שכבר לא פועם יותר! לי יש לב שפועם כרגע, ממש ברגעים אלה ולו לא! בזה אנחנו שונים!

או שלא, לא רק, הוא לא ביקורתי, או אגואיסטי, או חסר-אכפתיות, או צר- עין, כמוני.

חבל לי, חבל לי שאני מבינה דברים כאלה רק עכשיו, חבל.

אז על מה אני בוכה עכשיו? עליו? או עליי?

רוב הסיכויים שעל עצמי! על זה שאני מבינה דברים כאלה עכשיו, ושוב- אגואיסטיות!

תמיד נחפש מישהו שיגיד לנו שאנחנו בסדר.

יהי זכרו ברוך!