מדהים אותי כל פעם מחדש, איך האנשים הכי שמחים בעולם המאושרים בעולם יש בהם כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה בכי מאחורי החיוך הכובש.

האנשים עם הצחוק המתגלגל, בלילה לפני ששוכבים לישון, מרטיבים את הכרית עם דמעות מלוחות.

הכרתי פעם מישהו, בן אדם מקסים, חיוך שנצרב בזכרון. הייתי אפילו דלוקה עליו במשך שנה וחצי בגלל כל היופי שבשמחת חיים שלו. אבל במשך השנה וחצי הזאת הוא פשוט נעלם ל3 חודשים, אף אחד לא ידע איפה הוא.

חברה טובה, היא שכנה שלו, מרחק בין דלת לדלת, היא מספרת לי כל פעם ששומעים אותו מהחלון מנגן בפול ווליום בגיטרה החשמלית שלו, או מתופף בתופים. אבל במשך ה3 חודשים האלה לא נשמע שום קול מיתר או תיפוף.

גם ללימודים הוא לא הגיע, זה מה שלפחות אני יודעת, הוא למד בתיכון השני.

אפשר להגיד שהיינו מכרים, לא ידידים.. למרות שהייתי חושבת עליו תמיד.

 שנה אחריי, חידשנו קשר, נהיינו ידידים. מוזר לי, בחור כזה מקובל, כל כך שמח לראות בחורה כמוני (הרבה פעמים שנפגשנו הוא הדגיש את זה), ולא שאני ממעיטה בערכי, אבל אני בחורה פשוטה והוא בחור מגניב.

בכל מקרה, נהיינו ידידים, שיחות נפש היו. הוא סיפר לי על התקופה ההיא. ה3 חודשיים הנוראיים האלה שנראו לו כמו נצח.  הוא היה שמן פעם, ורזה.. כל התקופה ההיא, הוא פחד לחזור למה שהיה פעם, ופשוט הפך לבולמי.

מדהים, שוב זה מדהים אותי, בן אדם עם השמחת החיים שכל כך קינאתי, הוא הבן אדם עם העצב שלא מאחלת לאף אדם.

הסיבה שאני כותבת את כל זה, מכיוון שבדיוק הרגע סיימתי לראות את סרטו של אסי עזר- 'אמא אבא, יש לי משהו לספר לכם', סרט שמספר על חייהם של הומואים ולסביות את כל השנים שהם שמרו את סודם בבטן עד הרגע שהם יצאו מהארון והתמודדותם של ההורים.

נדהמתי שוב לגלות, אסי עזר, בתור מעריצה שלו, ושוב מהסיבה הפשוטה- השמחת חיים המדהימה שלו. הופתעתי לגלות כמה תקופות רעות הוא עבר בחייו, וכנראה עדיין עובר היום (בלי שום קשר להיותו הומו) ועדיין בן אדם שמח עם חיוך מקסים שמסתיר הכל.

הלוואי ולי היה את כל הסיבולת הזאת לחוות תקופות קשות, ולעבור אותן למרות כל הקושי ועדיין להפיץ החוצה לעולם את האושר והשמחה.

אומרים לי תמיד, אם כואב אז להוציא, לבכות, כמו תינוקת אפילו.

 אבל אז אני בוכה, כמו תינוקת, מוציאה הכל ונרדמת . ואז כשאני מתעוררת אני מתעוררת לאותה מציאות, הבכי לא עזר.

אז אומרים לי לבוא ולדבר על זה, אני מדברת, משתפת. אבל הבעיה עדיין ישנה.

אז אומרים לי לבוא ולדבר עם הבעיה עצמה, לשם אני לא מתקרבת!

יש לי פחד, אם פוגעים בי אני לא אגיד למי שפגע בי, פחד מתגובות, פחד להתעמת עם הבעיה.

יש לי פחד  לדבר עם עצמי- אם הבעיה היא אצלי.

זה בדיוק במה שאני מקנאה בכל האנשים המאושרים באמת, אני חושבת, שהם אומנם מפחדים מהקושי ומעצב ומהבעיות אבל הם עדיין פותרים אותם. בדרך כלשהי.

או שאולי אני טועה.

אני מאושרת, באמת. יש לי משפחה נהדרת, חברים מקסימים, חיים נהדרים. אבל עדין קיימת בי מן קנאה כזאת, אולי זה בכלל לא קשור לשמחה או לעצב, אולי זה באופיו של בן אדם. אולי הייתי רוצה אופי כמו אותו בחור שהייתי דלוקה עליו, או כמו של אסי עזר. לא יודעת.

אבל אני חושבת שקנאה תמיד הייתה.

אני פשוט צריכה לדעת להעריך את עצמי יותר.