החלטתי לכתוב מכתבים, מכתב לכל אדם אשר גרם לי להרגיש משהו בחודשיים האחרונים.

להרגיש משהו טוב, משהו רע, להרגיש פגועה,מנוצלת, להרגיש נאהבת, אוהבת, להרגיש.

אם הייתי מספרת על לזה למישהו הוא היה אומר שעדיף שאני אגיד את זה בפנים, אבל לא. אני אעדיף שלא. אני גרועה בלדבר, ובייחוד עם אנשים שאני אוהבת והנושא שמדובר עליו הוא נושא רגיש.

(כל השמות כאן הם בדויים)

בן:

אני לא יודעת איך להגיד את זה, הייתי דלוקה עלייך שנה וחצי, אתה קולט? שנה וחצי. לא נשמע הרבה, אבל השנה האיומה הזאת שחוויתי נראתה עבורי כמו נצח. כל יום להתעורר בצפייה שאולי היום אני אראה אותך או שיקרה משהו או שתגלה את הסוד הנורא שאני שומרת אצלי בבטן.

שנה אחריי, אחריי שהתגברתי עלייך, אתה עכשיו מחזר אחריי, איך שגלגל מתהפך, אה?

אהבתי את זה, את החיזורים האלה, את הרמיזות הקטנות, עד ששברתי את הקרח.

"חמוד!" קראתי לך. והשתתקת.

מאז אותו הערב,  נעלמת. אין יותר חיזורים, אין יותר רמיזות,אין.

מחרפן אותי שאתם הבבנים כאלה סתומים, אז פלטתי חמוד, כי אתה באמת כזה מקסים, לא הייתה פה שום רמיזה לידידות. חבל.

עכשיו נעלמת, לא התראנו חודשיים.

אולי דיברנו פה ושם בפייסבוק, אבל לא הרחקנו לכת כמו פעם. הקשר נותק.

פעם חשבתי שאתה מקסים, מבין, מקשיב, אכפתי. אבל אתה כמו הרבה אנשים השבוע ניפצת לי את הבועה והראת לי את הצד המכוער במין האנושי.

שיכור חזרת הביתה. אני סירבתי לצאת לבלות עם החברים בגלל חוסר מצב רוח.

"תתעודדי ילדה!" אמרת. "חבל שלא באת, היית מקבלת את הטיפול הראוי!" (אני לא מכירה אותך ככה, ולא מתאים לך ככה לדבר!)

"את צריכה כאפת עידוד!" (כאפה?!)

"אני אבוא אלייך הביתה והפתיע אותך ואתן לך כאפה!" המשכת לומר.

"אני לא אפתח לך את הדלת אם זאת הסיבה שאתה בא!" אמרתי לו, זה היה סוג של ציניות, כמובן שבהתכתבות  כל אחד קורא את זה אחרת. הוא קרא את זה בדרך כועסת.

"סעמק איתך! לא כיף איתך, לילה טוב!" הוא ענה והתנתק.

ואני חשבתי שבמקום להתקיף אתה תקשיב ותבין למה אני במצב רוח כזה, אבל בחרת בדרך של צחוקים, מי אני שאשפוט אותך, היית שיכור.

ועכשיו אני יודעת מי אתה.

תודה, תודה שגרמת לי להרגיש מאוהבת, נאהבת ומטומטמת.

פול:

אמצע מרץ, הייתי כל פעם רואה אותך עובר בהפסקות, חתיך כזה.

'וואו.. הלוואי ויצא לי להכיר אותו!' אמרתי לעצמי.

וכן, הכרתי אותך, שבוע וחצי אחריי. אני חייבת לומר, הפנימיות והחיצוניות שלך מדהימים. אתה בן אדם מדהים בפניי עצמו, אז כן, נדלקתי עלייך. איך אפשר שלא?

חתיך, מצחיק עם אופי מדהים!

יש לי משהו לספר לך, איכשהו תמיד שאני נדלקת על בחור תמיד הכל מתפקשש, פחדתי שזה יקרה איתך. אז אמרתי לעצמי, לא משנה מה, אני אשאר אני. זה דיי השתלם לי. כי אתה חיזרת אחריי בסופו של דבר.

בתקופה ההיא, שאתה חיזרת, גם בן חיזר, בן הייתה אהבה ישנה, הייתי נורא מבולבלת. ליוות אותי לתחנה ונפרדנו לשלום.

"אוראל!" צעקת אחריי כמה שניות. חזרת לתחנה. "אני יודע שזה לא הזמן המתאים, אבל אני מת לנשק אותך!"

'מה?' אמרתי לעצמי. 'דברים כאלה קורים רק בסרטים!'

"לא.." עניתי. "אני נורא מבולבלת"

כן, הייתי מבולבלת בינך לבין בן.

לא דיברנו שבועיים, אכלתי את עצמי מבפנים, אולי פגעתי בך, אולי לא תרצה לדבר איתי לעולם.

"אני רוצה שנהיה ידידים!" סיכמתי את השיחה, שבועיים אחריי המקרה.

ידעתי שאני אומרת את זה בפה חצי מלא, לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה.

"מוזר, כי הראת לי סימנים שכן!" ענית.

לי זה מוזר, הייתי ונשארתי אני עצמי.

"מצטערת אם פגעתי בך!" אמרתי.

"אין לך מה להצטער, אני חושבת שאני פגעתי בך!" ענית

איך בדיוק אפשר לפגוע עם משפט כזה מדהים, ועם כזה אומץ לבוא ולומד דבר כזה?

"ובחיים.." הוא הוסיף, "בחיים אל תחשבי שפגעת בבחור אם סירבת לו!"

אחריי השיחה הזאת עלו לי שאלות רבות, האם עשית את זה כי הראתי לך סימנים או שבאמת רצית?

שאלתי.

"רציתי אותך בגלל מי שאת, הכרתי לפנייך בנות רבות שהיו צבועות ואת לא!" הוא ענה.

אני חושבת שאני נמצאת בסרט, לא פוגשים כל יום בחור כזה!

אז תודה, תודה שנתת לי להרגיש תחושה כזאת נפלאה, ותודה שהוכחת לי שיש בחורים מקסימים כמוך בעולם!

(לכל המעוניין, אנחנו הידידים הכי טובים היום, לבחורצ'יק יש כבר חברה – בחורים כמוהו נתפסים מהר!)