" התחושה הרגילה שלך כשאת לא בדאון או בהיי הוא ריקנות, נכון?"

כן...

כשאני חושבת על כל הנושא, 

קשה לי, 

אם לא הייתי חווה טראומה בילדות, האם יש מצב הכל היה רגיל?

אני באמת לא יודעת מה אמיתי או לא כבר, 

כשאני שמחה מדי - גורם לי לתהות אם אני באמת או שאני פשוט נסחפת... 

כשאני כועסת - גורם לי לחשוב אם באמת יש סיבה או שאני בחוסר פרופורציות. 

כשאני עצובה - גורם לי לחשוב אם באמת זה שווה דמעות או שאני בוכה על כלום. 

"יש לך מקום דימיוני שאת בוחרת אליו? כלומר פעם הייתה לי מטופלת והיא סיפרה לי שהיא שכשהיא נכנסת למקום שלה היא רואה תזמורת שמרגיעה אותה, היא הייתה יודעת שזה דימיוני, אבל עדיין ראתה אותה. אז יש לך משהו בסגנון?"

כן. 

אין לי תזמורת אבל יש לי את העולם המקביל שלי, הזה שקיים בין הזמן הזה שאני ערה לבין מתי שאני ישנה. 

"טוב, אנחנו עושות חוזה - ויהיו בו סעיפים אומרים: אם את תפגעי בעצמך עוד פעם אחת - אני מוציאה אותך אוטומטית מהצבא. אם את במצוקה - עלייך להתקשר לקב"נית או מישהו שלדעתך יכול לעזור לך ולהעביר לך את זה"

אז... למיקטל בכל הכוח. 

מקווה שזה יעזור ולא להפך - 

יש לי כבר תופעות לוואי לא נעימות של מיגרנות וטשטוש בראייה, 

אבל זה אמור לעבור, 

אני כרגע מאוד רגועה, 

יש לי עיסוק מעניין לבינתיים.