פאקינג שיט. 

שוכבת במיטה, סוגרת את העיניים, נושמת ומרגישה את האוויר חודר לריאות שלי, 

רק במקום שהוא יהיה צח ומרענן, הוא משאיר אחריו צריבה ושריטה בדרכו החוצה. 

כואב לי לבלוע רוק, אני לא רגועה. 

אני כבר לא מבדילה בין מה שטוב או רע לי. 

אני מרגישה שאני שמה את הלב שלי על צלחת ומגישה אותו לאנשים. 

חשוף ופגיע - פשוט ככה שוכב מול אריות רעבים. 

ואני אמורה לבטוח בהם שלא יטרפו אותו, 

בזמן שהם סובבים אותו ומלקקים אותו בעדינות, 

פותחים עיניים ונהנים מהריח המפתה. 

הגעתי למסקנה נורא מעניינת. 

כשאני שמחה אני נוטה לצייר. 

כשאני עצובה - אני כותבת. 

גם - 

כשאני שמחה, אני שמחה יותר מדי. 

כשאני עצובה - אני עצובה יותר מדי. 

כמה אפשר כבר?

אני אפילו לא יכולה לתאר במילים כמה זה מעייף. 

מעייף וגומר ממני את כל כוחות. 

אני לא מוותרת על עצמי, 

זה אפילו לא אופציה בשבילי, 

אבל די, 

פאקינג שיט, 

בא לי לשחרר, 

בא לי פשוט לתת לרגשות שלי לצוף להם. 

בא לי לפעמים לשקוע בעצב שלי במתחת לסדינים ולהתחבר לעט האפור שלי שמצייר אדום.

בא לי לפעמים פשוט לא להתאמץ. 

אבל שוב - 

זאת לא אופציה.