יום כיפור שנת 73 זהו יום שבת , אורה ואני מטיילים בקרית שלום בת"א שם התגוררתי עם הורי.  אנו הולכים ברחוב הראשי של השכונה  הכל שקט אין תנועה ברחובות.

לפתע אנו רואים רכב נוסע , כעבור מספר דקות עוד רכב ועוד רכב  עם פתק על החלון בשרות משרד הביטחון.

נכנסנו לתא טלפון , כדי להתקשר לברוך לברר האם פרצה מלחמה או משהו אחר. ואז בשעה 14:00

החלה ההזעקה להשמיע צפירה חזקה מאוד , הסתבר לנו כי אנו נמצאים מתחת למגדל ההזעקה.

מאחר והייתי משחורר קצת פחות משנה עדיין לא שיבצו אותי ליחידת מילואים.

היה לי בבית איזה מספר טלפון חרום של מאגר קציני החייל.

הייתי קצין הנדסה בדרגת סגן.

חזרנו הביתה ,

התקשרתי לאותו טלפון חרום ושם מסרו לי כי המצב קשה שהעשה כל מאמץ להגיע בהקדם למחנה דוד בקריות שליד חיפה גדוד הנדסה .

עליתי על מדים ארזתי לי תיק קטן ויצאתי לדרך.

הגעתי למחנה יחסית מהר , מצאתי גדוד מסודר מזווד כי שהסתבר שרק מעט מאוד יחידות היו מוכנות.

הרכב הקרבי שלנו היה זחלמים , את התרמילים האישיים תלינו על דפנות הכלי מבחוץ כך שזה יצר שכבת מגן נוספת.

לכל כלי היה מקלע כבד 0.5 שהוא משמש גם כנשק נגד מטוסים ומקלע קל 0.3  לזה שיושב ליד הנהג.

מפקד הכלי יושב מאחורי הנהג ומסייע לו בנווט הנהיגה כי שדה הראיה של הנהג מוגבל.

למעשה מפקד הכלי יושב גבהה וחשוף.

מאחר שלא כל המפקדים התייצבו הפקידו בידיי פיקוד על כוח של 2 מחלקות למספר ימים עד שיגע המ"מ שלהם.

 שזה בערך 8 או 9 כלים . לכל מחלקה היה גם זחלם בונקר זחלם יעודי עם ציוד חבלה ומיקוש.

לא הכרתי אף אחד מהגדוד היו אלה חיילים וותיקים שלחמו במלחמת ששת הימים כולם מבוגרים ממני.

לקראת לילה הגדוד החל בתנועה היה ברור שהכיוון הוא לצפון לרמה,  אך לאחר זמן קצר נעצרנו.

אני זוכר העצירה הראשונה הייתה בשדות מול כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. מוזר מאוד  נראה בעניי.

עוד אנו יושבים כך בחוסר מעש אנו רואים בשמיים מטוס פניו צפונה ניתקל במשהו כמו כדור אש ואז הכדור מסתחרר לאיטו לקרקע. החיילים  אומרים לי המטוס ניפגע. אני מסרב להאמין ואני נותן להם הסבר משלי , אולי בגלל שהטיל לא פגע אנו רואים אותו נופל לקרקע , כי לא ראינו פגיעה.

וכך עוד טיל ונפילה ועד טיל עד שהבחנתי כי יש  פגיעה  ואלו מטוסים שלנו שנופלים.

התקדמנו עד לאזור  אלמגור שבצפון הכינרת ושוב עצרו אותנו.

עוד אנו מתארגנים למעין חניון. מגיע רכב קומנדקר כמעט  מפורק יורד ממנו איזה קצין מאובק ומפויח.

הקצין ביקש סיוע יש הרבה פצועים לפנות. הוא מבקש 2 זחלמים. מפקדת הגדוד נעתרת לבקשתו ומורה ל 2 צוותים  לפנות את הציוד ולמסור את הכלים כאשר על כל כלי נהג ו מלווה. ( לא זכור לי מתי הכלים חזרו)  לקראת ערב שוב החלנו בתנועה  עלינו לרמה עצרו אותנו שוב באיזה שהוא מקום על כביש 87 .

הפלוגה שלי התפרסה בטור ארוך קרוב לכביש  ממולנו היה פרוס טור  קטן של טנקים 2 או 3  .

אני רוצה לציין עוד מראה אחד שליווה אותנו בלילות הראשונים של המלחמה, בכל פעם שחלף מטוס שלנו או שהם חשבו כך הם ירו עם כל הכלים שלהם לשמיים. קוראים לזה בשפה הצבאית "ארגז אש" ראינו את כל האופק בוער פסים צפופים דקים בצע צהוב ואדום עולים לשמיים כאילו כל הצבא הסורי יורה בעת ובעונה אחת מיליוני כדורים לשמיים.

נחזור לחניון הלילה הפלוגתי , מי שיכל לישון נירדם מי שלא סתם נמנם לקראת בקר אור ראשון ממש השמיים עדיין חשוכים ורק במזרח בוקע פס אור הרגשתי שאני חייב להתפנות (לעשות את צרכי )

התרחקתי מספר מטרים מהכלי והתיישבתי מאחורי שיח.  עוד אני עסוק בעשיית צרכי אני רואה זוג מטוסים (אלה היו מפציצים) סוריים מתקרבים אלינו בצלילה ממערב למזרח החלתי לצעוק במלא גרוני אש אש לשמיים מטוסים אש . מספר חיילים שהיו על הכלים שלי ליד המקלעים 0.5 החלו לירות. המטוסים היו כל כך נמוכים שאפשר היה לראות את הפצצות הענקיות בגחון שלהם. מאחר שמהכלים שלנו נורתה עליהם אש שניות לפני שהם מטילים את הפצצות הם שברו חזק ע"י הטיית הכנפיים  ופנו לטור השריון הקטן  הפצצות נפלו ישר לתוך הטנקים, המחזה היה נורא. 

הטנקים הם גושי פלדה ענקיים והפצצות האלה ריסקו אותם והותירו מהם מספר קליפות מתכת דקות .

 האור עלה התקדמנו שוב הפעם למרגלות הר יוסיפון  ( לא בטוח)  אול זה היה הר אביטל.

כאשר מידי פעם אנו חוטפים אש ארטילרית . היה איזה קטע אני חושב שהוא צולם ביומני החדשות, שר הביטחון משה דיין רצה לנחות עם המסוק שלו לידינו ואז החלה הפגזה מסיבית מאוד, סימנו לו שיסתלק. בעוד המסוק עולה למעלה פגז חולף לידו ונוחת לידינו.

צריך לציין כי בשלב זה כנראה הצטרפנו לאוגדה של דן לנר ז"ל.

מדרום לנו ישנה נקודה במפה שקוראים לה חושנייה זהו שם של כפר ערבי שהיה פעם במקום.

באזור הזה התמקמה  חטיבה סורית ממוכנת זו חטיבה שיש לה טנקים חדישים, ארטילריה,  כוחות חי"ר  והנדסה. ככול שעובר הזמן החטיבה מבצרת את עצמה בתילי עפר עם גדרות ומוקשים מסביב. פורסת חוליות של ציידי טנקים עם טילי סאגר.

סגן מפקד האוגדה  לקראת ערב  מחליט לפרוץ את המחסום בחושנייה ולהדוף את הכוחות הסוריים . לצורך כך הוא היה זקוק למחלקת הנדסה שתיצור פריצה במחסום בתל המבוצר והממוקש של המתחם הסורי. אני יורד מהמקום שהייתי בו לעבר הכלים של המחלקה שלי ואני מוצא בכלי הראשון חמישה חיילים יושבים ללא תנועה כמו קפואים אני מנסה לדבר איתם אין קול ואין עונה מיד מגיע אלי החובש ומסביר לי כי צריך לפנות אותם הם הלומי קרב. זו פעם ראשונה שאני שומע על התופעה הזו. בעוד אנו מתארגנים לפנות אותם לאמבולנס צבאי , סגן מפקד האוגדה מחליט לקחת מחלקה אחרת ופנה למ"מ אחר( בן מחזור שלי).   

המחלקה הזו יוצאת עם סגן מפקד האוגדה ונתקלת בדרך במארב של  מחלקת חי"ר סורית, במכת האש הראשונה המ"מ נהרג כולם יורדים מהכלים והסמל מארגן הסתערות  ומחסל את המערב.

לכוח נישלח  מ"מ אחר גם הוא מהמחזור שלי . הוא מגיע עם הכוח למכשול מניח את צינור ארוך שקראים לו בונגלור ומצבע פיצוץ שיוצר את הפרצה , בפעולה זו המ"מ  נפצע ברגליו מאש האויב.

הכוח חוזר לחניון עכשיו הטנקיסטים מתחילים בהסתערות שלהם על חושנייה.

השלב הבא שאני זוכר אנחנו נכנסים למה שנקרא ציר אמריקה אנחנו כבר על אדמת סוריה ואנו בדרך  לכפר בשם חאן ארנבה בדרך אנו רואים את זוועות המלחמה גוויות שרופות שחורות מפוזרות משני צידי הכביש. 

    מגיעים לכפר חאן ארנבה,  בפאתי הכפר היו עמדות של תותחי 20 מ"מ נטושות החיילים הסוריים השאירו שם את חפציהם האישיים מצאנו שם בקבוקוני בושם (מוזר) בין השאר מצאתי שם זוג נעליים חדשות , מאחר שהנעליים שלי היו כבר קרועות נעלתי את הנעליים האלה. כנראה שהמראה הזה מאוד לא מצא חן בעיני מישהו כך שכעבור כמה ימים מגיע אלי חייל ממרכז הארץ עם זוג נעליים ישראליות.

 כל מחלקה מתמקמת בבית. אני זוכר שהתמקמנו בתוך בית די גדול כך שבלילה הייתה לנו איזה הרגשה של מיגון מפני ההפצצות.  מסביב מידי כמה שעות יורדת עלינו ארטילריה מסיבית מאוד האדמה מתהפכת  ואנו נשכבים נצמדים לקרקע וממתינים שההפגזה תחלוף. לפעמים גם מטוסים יורדים עלינו. פעם אחת חלפו עלינו ממש נמוך מטוסים סוריים ירו במקלעים הפילו פצצות למזלנו לא פגעו.

אולי זה היה ביום השני או השלישי שהיינו בכפר והמטירו עלינו קטיושות, כוח צנחנים שזה עתה הגיע והחל להתארגן  פונים אלי ושאולים אותי תגיד לי זה נעים לך שיורדים עליך כל הזמן עם קטיושות בו נעשה משהו. הקמ"ן שלהם מזהה כי הירי בא מהוואדי סמוך. בו נייצר להם מערב נתייצב על המצוק בקצה הוואדי ברגע שהרכב עם הקטיושות יגיע נפתח עליו באש נשמיד אותו.

עוד אנחנו מתארגנים מערב, לפתע נכנס אלי לקשר מפקד האוגדה.  

הוא רוצה להכיר אותי שואל אותי לשמי ומאותו רגע מכנה אותי ואת 2 המחלקות שלי ככוח שוקי.

הוא גם מבקש ממני לא להתחיל מלחמות פרטיות לעשות הכל בתאום ולפזר את הכוח.

 ממקום זה יצאו מחלקות של הגדוד למשימות שונות לאורכה ורוחבה של הגזרה שבתחום האוגדה.

יום אחד פרסו מאחרינו תאג"ד ( בית חולים שדה ) לאחר השלמת הפריסה שלהם מגיע אלי אחד הרופאים ושואל אותי אם אנחנו יכולים לנקות קצת את השטח  ומראה לי משהו שנראה  כמו רימון רק יותר קטן עם חבק באמצע. היו אלה רימונים קטנים מפצצת מצרר שלא נפתחו. אספתי כמה חיילים לקחנו כל אחד שק ופשוט אספנו את כל הרימונים שהוי מסביב לתאגד במרחק של עד כ 10  מ' בהיקפו.

בדיעבד אני חושב שזו הייתה פעולה לא נכונה ומסוכנת מאוד , בכל פעם שהרמנו רימון כזה הוא יכול להתפוצץ. אני חושב שהפעולה הנכונה יותר הייתה לכרוך סרט דביק בהיקף שלו כך שהנצרה לא תשתחרר ורק אח"כ לקחת אותו לשק.

משימה אחרת הייתה לפתוח דרך בשדה מוקשים מעבר בין  האוגדה של דן לנר לאוגדה הצפונית יותר של רפול. בעודנו נמצאים בשדה המוקשים ומסמנים עם צלב לבן כזה כל מוקש שנמצא אנו מקבלים הודעה בקשר כי בדרך אלינו 2 מסוקים של קומנדו סורי להתארגן בהתאם. יצאנו מהשדה שאנו כבר שומעים את קולות הרוטור של המסוקים נשכבו במעגל גדול מסביב לכלים וייצרנו ארגז אש כל אחד עם הנשק האישי שלו יורה ישר לשמיים,  ראינו את המסוקים משנים כיוון ופונים צפונה.  סיימנו לשלוף את המוקשים סימנו את הפרצה. וחזרנו לכפר.

יום אחד הגיע לכפר צוות הווי ובידור , להעלות קצת את המורל. בין השחקנים היה בן הכיתה שלי . עוד הם מציגים מערכון על צוות של סוללת תותחנים שחוטף אש ארטילרית. מתחילה עלינו הפגזה נוראית כולנו התפזרנו מחוץ לכפר  הפעם זו הייתה כנראה הפגזה עם הרבה מאוד כלים וכלים מגוונים הפעם כבר אמרתי בליבי "שמע ישראל" אני זוכר את המ"פ שהלך בינינו זקוף כמו רוח רפאים וצעק על החיילים להצמיד את הראש לקרקע. כשקמתי מצאתי שרסיסים חוררו  את המכנסיים שלי. בנס לא נפגעתי הפגיעות היו קרובות מאוד מימין ומשמאל מעל הראש וליד הרגליים.

כעבור יום או יומיים אני מקבל משימה לצאת לאזור ההרים טל חרה ומסחרה. אזור זה היה קו הגבול בין כוחות צה"ל לבין צבא סוריה. באזור התנהלו קרבות מרים מול כוחות קומנדו סוריים והתקפות סוריות עם כל מה שהיה להם טנקים ארטילריה מטוסים. בעוד אני מסדר את 2 המחלקות שלי על הציר ובודק שכולם איתי בטור חולפים על פניי לוחמים בכמה זחלמים ומרגמה אחת. אחד מהמפקדים שואל אתי לאן אני נוסע ? אני מספר לו , הוא שם את ידיו על הקסדה שלי ומתחיל לומר איזו תפילה שעיקרה שהאלוהים יהיה איתנו ושנחזור בשלום. הוא מספר לי כי עכשיו  הם חוזרים משם, הם חוו שם תופת.

טוב אנו נוסעים וככה פתאום באמצע הדרך מה שמקרא "משום מקום " עומד לו חייל ומנפנף כאילו הוא רוצה טרמפ. אני עוצר לידו ( בליבי אני אומר מי זה המשוגע הזה )  אני רואה איש קצת יותר מבוגר ממני בגדי א' עם דרגות רב סרן. שואל אתי לאן פני מועדות , אני מספר לו והנה הפלא ופלא הוא צריך לאותו מקום שלחו אותו לפקד על הגזרה הזו ומסתבר שהוא קיבל תדריך ראשוני וכי הוא כבר שמע על כוח שוקי.  חלפנו על פני מעבר צר בין שני צוקים לפנינו ניגלה שטח מישורי גדול מוגבל בהרים סביבו

בצד הצפון מזרחי יש איזה שהוא כפר ומולנו שני הרים גבוהים תל אל חרה ותל אל מסחרה.

אני רואה שביל עפר ברוחב כביש שחוצה את המישור ומאין כביש משובש שמתפתל בקשת בשולי המישור אני מחליט לא להיכנס ישר  אלא לנסוע בשוליים עוד הטור נכנס לאזור המישור אנו חוטפים פגז של טנק שמתפוצץ לידינו טוב שלא נסענו ישר היינו כמו ברווזיים במטווח.

זו הפעם הראשונה שאנו לא סתם חוטפים ללא מענה הפעם מסתבר הייתה סוללה של תותחנים שלנו ארוכי קנה באיזה שהוא מקום בפאתי המישור הם יורו בטנק שעמד בפתחה ממול ואני חושב שהשמידו אותו. אנו מגיעים קרוב לכפר משמלאנו כפר מימין  הולך לו חמור ואחריו גדר. מסתבר שכל האזור במרכז השטח המישורי ממוקש.

באותה נקודה מסתבר כי היינו שוב חשופים לאותה פיתחה צפונית שבין ההר לבתי הכפר.  ירו עלינו כמה פגזי טנקים החמור שהתהלך לצידי נעלם במקום שעמד נפער בור מהפגז.

הפעם גם אנו משיבים באש אנו כבר בטווח  יעיל ירינו ב 0.5 וגם טיל לאו אחד. הטנק נעלם בשפה הצבאית זה נקרא "שיפר עמדות לאחור".

 ( תוך כדי המלחמה הגיעו מטולי נ"ט מסוג לאו) לכל כוח חי"ר חילקו כמה צינורות כאלה טילי לאו.

 החלטתי במקום להמשיך ישר עם הכביש עד הפתחה ואולי לפגוש שם עוד טנקים סוריים לחתוך באלכסון לתוך שדה המוקשים ולהגיע לשביל בהר בו אנו צריכים לנסוע כי להגיע לפסגה. עם מוקשים אני יודע להסתדר יותר טוב מאשר עם טנקים. ירדתי עם עוד חייל עם דקר לפני הזחלמים בדקנו את הדרך והובלנו את הכלים לעליה להר. בכפר נצפתה צללית שחורה וגדולה של טנק כנראה סורי.

 
העלייה הייתה קשה מאוד לזחלמים . הגענו לפסגה, ראינו מספר חיילים בשוחות פרוסים בהגנה היקפית

מסתבר כי אלו חיילים מאיזו סיירת מובחרת.  מצאנו את מפקדי הכוח בתוך איזו עמדה מבוטנת.

ישב שם איש מבוגר שהיה מפקד הכוח הארטילרי היה עוד קצין חי"ר צעיר וקצין שריון מבוגר

מסתבר שכל המגדים והסמגדים  וחלק מהמ"פ נהרגו אלה שנותרו כולם מחליפים. הקצין שבא איתי מציג את עצמו בוחן את המפה ומקבל הסבר על הגזרה, אני מקבל מספר משימות אחת  לפרוס מוקשי תאורה  כאן על הפסגה שיגנו עליהם מפני פשיטות קומנדו ליליות .

לחסום עם מקבץ ממלוכד את הפתחה בין שתי ההרים , כדי להקשות על תנועה מתפרצת של טנקים סוריים. ומשימה אחרונה ללכת לישון  בלילה  למטה ליד  הכפר בין הטנקים הבודדים שלנו שעוד נותרו כשירים אך הצוותים כבר בעצבים מרוטים.

עוד הם מספרים לי כי הרבה סיוע הם לא יוכלו לתת לי כי קני המרגמות כמעט כולם יצאו מכלל פעולה יש להם עדיין מרמה אחת אך יש להם רק פצצות תאורה. במקום אני מסביר להם שאני לא צריך  !

פצצות תאורה זה האויב שלי אני פועל בחסות החשכה. בקיצור הבנתי שאין להם שום סיוע שיוכלו לספק לי אם הזדקק.  ביקשתי רק שינחו את החיילים שלא ירו עלי בטעות.

 בלילה הראשון אנו מבצעים את מיקוש התאורה. לקחתי מחלקה אחת לצד אחד של ההר במקום בו חנו הטנקים ושלחתי את המחלקה השנייה לבצע בצד השני של ההר  לפני העמדות של חילי החי"ר.  פריסת מוקשי תאורה מחייבת תקיעת יתדות מיוחדות עליהן מנחים את מוקשי התאורה ומחברים אותם לתיל. תקיעת היתדות בלילה עושה קצת רעש , טנקיסט שהיה סמוך אלינו כנראה נמנם  שמע את רעש היתדות נבהל חשב שזה אויב ירה צרור. הצרור הזה הרג את החובש המחלקתי.  אחד החיילים רץ טיפס על הטנק ועצר אותו מלהמשיך ולירות עלינו.

ירדנו לישון בין הטנקים, הטנקיסטים שמחו מאוד לקראתנו. סוף סוף לילה אחד יוכלו לישון קצת הם היו כבר מותשים היה להם קרבות קשים מאוד ופשיטות של כוחות קומנדו סורי היה להם הרבה נפגעים.

למחרת בלילה לקחתי מחלקה אחת ויצאתי לבצע מקבץ בפתחה בין שני ההרים אני מתקדם לפתחה עם זחלם בונקר מלא מוקשים וכל המחלקה מאחור. הגעתי למקום  הצר ביותר בין שני ההרים. ירדו לעזור לי שני משקים פיזרנו יחד את המוקשים, הם חזרו לכלים והתרחקו לאחור. אני נותרתי לבדי חומש את כל המוקשים פוחת כל אחד ומכניס לתוכו מרעום בקצוות של מבנה המקבץ ממלכד כך שגם ם יבאו לנטרל את המוקשים יעלו בסערה השמימה .

לקראת סיום העבודה אני שומע את רחש החיילים הסוריים בשוחות שבהר לצידי. פתאום פותחים עלי באש מקלעים חילי הח"יר  שלנו , אני במצב עדין מאוד כל תנועה שלי צריכה להיות מדודה ואלה יורים עלי, מכשיר הקשר רחוק ממני בזחלם.  אני מסיים את עבודתי עוקף את המקבץ על צלע ההר לכיוון המחלקה שלי פתאום מרימים עלי תאורה כל מה שביקשתי שלא יעשו. יתכן שהסורים הם אלה שירו את התאורה. השתטחתי המתנתי על שהפגז ייפול ויסיים להעיר אז קמתי ובמהירות חזרתי לזחלם שלי קופץ על מכשיר הקשר ומבקש שיחדלו את האש.

 חזרנו לישון ליד הטנקיסטים.  למחרת אני מקבל פקודה לחזור לחאן ארנבה. צריך להבין אני נוסע עכשיו אם הפנים לכיוון כוחותינו הדבר שהכי הדאיג אותי היה מאש כוחותינו תליתי דגל כחול לבן על האנטנה. העברתי את התדר במכשיר הקשר כך שאוכל להזדהות ולמנוע אסון וכך נסעתי חזרה.

יום אחרי זה נסענו צפונה עם איזה קצין מודיעין מהאוגדה למזרעת בית ג'אן מקום יפה עם נוף יפה.  בכניסה לכפר עצרנו אני מתבונן האפיק הנח"ל אני רואה מאות רובים מסוג קלאצ'ניקוב מושלכים לאפיק וזורמים עליהם מים.

אני לא זוכר למה נסענו לשם.  חזרנו לכפר למחרת קרא לי הרס"ר ומסר לי את הבשורה המרה כי אחי נפל אך הוא לא ידע להגיד לי איזה אח. אני חוזר לבית שבו היינו לוקח את הציוד האישי נפרד ויוצא לצומת לתפוס טרמפ . עוד אני עומד בצומת לכתפי עוזי יורד עלי מטוס יורה במקלעים המקבילים שלו משני צידי הכביש אני יורה עליו בחזרה עם העוזי שלי ( יותר בכדי להראות לעצמי ) כי טווח העוזי קצר מאוד הוא לא מגיע. איך שהוא עברתי גם את זה. איך אומרים בלשון הסבתות

" היה כתוב לו שהוא יחיה " .

 חלפה איזה משאית שחלק האחורי שלה הינו משטח מתכת חלק עצרה לי עליתי אחורה נאחז בדופן שלא העוף כמו כדור וכך ירדתי מהרמה וסיימתי את חלקי במלחמה.