בלילה בלילה בחושך בחושך הוא יושב בפינת אלנבי טשרניחובסקי עם הבללייקה מקבץ נדבות.

זהו רב סרן בדימוס , חייל ולוחם קרבי שעשה מילואים עד גיל  42.

אח שכול, שלחם וחרף את נפשו במלחמת יוה"כ. בהיותו מ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. לפחות 12 פעמים במהלך המלחמה המוות הביט בו בעיניים והוא שרד.

האח שנפל חרף נפשו למות כדי להציל לוחמים אחרים במתחם "אורחה" בצבא אחר היה מקבל צל"ש.

בארבעים השנה שחלפו: הספיק לחוות את " חרפת השכול  " בעודו מנסה לסייע להוריו החולים בשנים שלאחר המלחמה , כן כך רצה הגורל במקום להתאושש ולבנות חיים חדשים הוא נאלץ תוך כדי בניית חיים חדשים ומשפחה להלחם את המלחמה השנייה , המלחמה עליה לא נעים לאף אחד לדבר. המלחמה בה שוב גילה הממסד את רועה ליבו וזנותו. די אם הספר לכם שיחה אחת קצרה כדי להמחיש את השבר הנורא.

לאחר מספר שנים האב מת משברון לב האם השתגעה ואני איש צעיר בן 23 מנסה לסייע לאם הסובלת, מתגלגל בין בתי חולים שונים בארץ , זוכה ליחס מזלזל מספר פעמים לאחר מתן סיוע של עזרה ראשונה אני ניזרק עם אמי מבתי החולים. כי ככה זה הם נותנים טיפול עד כאן. פניתי כמעט לכל אדם שהכרתי , פניתי לעו"ד פרטי זה הפנה אותי למשפט אחד קצר בספר החוקים. " קצין התגמולים רשאי " הווה אומר ירצה ייתן לא יצרה ישלח אותך לכלבים.  פניתי לנציגת הנפגעים במשרד הביטחון רחוב הארבעה בת"א.  שאלתי מדוע אתם לא מסייעים לנו ? ונעניתי כהאי לישנא: " יש לנו סדר עדיפויות , יש משפחות עם שני חללים ללא אף אחד ולאימא שלך יש אותך "

בצר לי פניתי לשר ביטחון עזר ויצמן ז"ל ללא הואיל. לבסוף כתבתי מכתב  לראש  הממשלה מר מנחם בגין ז"ל. לאחר מספר ימים קיבלתי תשובה מרגשת מאוד ובה הבטחה כי העניין יטופל. וכך קרה פתאום כל המחסומים הוסרו אמי קיבלה את הטיפול הנדרש. הוערה למעין בית חולים מיוחד בו קיבלה את מלוא תשומת הלב והקלה רבה על כל מכאוביה , והצליחה לחיות ולסיים את חייה בכבוד אנושי.

השנים חלפו   " רב סרן בדימוס " פרנס והקים משפחה לתפארת  למרות כל הקשיים של אזרח שכיר ממוצע. ועכשיו בגיל 63 יפוטר מהעבודה וייזרק לרחוב עם הבללייקה

כי פקידי האוצר החליטו להאריך את גיל הפרישה לגיל 67.

"אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא,  וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר.  כִּי ה' יָרִיב רִיבָם,  וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ"