מעיין / נאולס סטודיו

היא ישבה על ברכיה והביטה לרצפה .

שערה השחור התפתל ברשלנות לאורך רצפת העץ ועל ברכיה נראו סימנים שחורים שנעשו מהפחם עליו זחלה בדרך . הדם מהברך כבר הגיע לרצפה ונשפך לתוך שקע קטן שנעשה ברצפה כזיכרון  מכדור ישיר שנורה שם, מכל מה שקרה שם, ונערם בריכה קטנה ואדומה שהכילה את כל הרגשות שלה. שילוב של יופי,גועל , חוסר תקווה וכאב בבת אחת .

היא שמחה על היותה שפחתה של שוטרת, לפחות שוטרת בעברה,כך למדה כיצד לאחוז ברובה בצורה נכונה. למרות שהחלק הקשה היה להשיג או במילים אחרות,להגניב אחד .

את הדמעה היחידה שזלגה, מחתה מיד בתחושת הפתעה, היא חשבה שהבכי נפסק כבר ממזמן,אבל כנראה שהכאב הנפשי חייב לצאת בצורה כלשהיא, כמו הכאב הפיזי שניכר בכל חלק בגופה .היא ידעה שיום אחד זה יקרה,אפשר לומר שהיא אפילו חלמה על זה, היא ייחסה לזה סוג של שליחות קטנה .

הפחד למות כבר עבר מזמן,עבר כשראתה יותר מאלף, אלפיים אנשים מתים לה מול העניים.היא שמעה רעשי תזוזה , רקיעות רגליים מרחוק, היא כיסתה את בירכה בידה, לבל יזלגו טיפות הדם ויובילו בדיוק למחבוא שלה . היתרון היחיד שהיה לה בתור שפחה היה, שהכירה כל חור וחור בבית בן שלוש הקומות בצפון קרוליינה . היה חסר לה שלא , אם הייתה עושה את הטעות הקטנה ביותר, הייתה נשלחת למרתף לשלושה ימים שלמים.

היא הכניסה את בטנה, הכי חזק שיכלה ונדחקה לתוך הבור הקטן שהוביל לתעלת הביוב הגדולה של הרחוב .                                   הגיע הזמן, חשבה תמיד בכעס, שמשהו ישים לב ויבין ששוק העבדים המטורף הזה חייב להפסק .

היא לקחה איתה השוט הארוך, האחד שבו הכו אותה כששכחה לנקות גם מתחת למנורות . הפעם הייתה המטרה להצליף באלו שהרסו את חייה במשך תשע-עשרה שנים מחייה .

מפות לא היו לה, מאיפה שיהיו . האפלה הייתה הדבר היחיד שהיה לרשותה. באותו הזמן,גם הדבר המועיל ביותר.                         בחסות החשכה, יכלה לנוע בקלות בין התעלות המלאות במי ביוב מסריחים, להם " הלבנים" , כך כינתה אותם, בחיים לא יעיזו להכניס את רגליהם .

היא רצה אפילו שהרגליים היו כבר עייפות . למי אכפת מרגליים כשהגורל תלוי על כף המאזניים?

היא חפשה משהו . יכלו לראות את זה בעיניה . היא תרה לצדדים, ממששת את קיר הבטון שמימינה . "צ'ארלס?" לחשה לתוך האפלה . "צ'ארלס" . היא ידעה שאם תדבר חזק יותר, יעלו עליה, אך ידעה בבירור שאם צ'ארלס שם הוא ישמע . כי הוא מחפש את הקול הזה .

 החצאית השחורה נרטבה כליל כשהמים החלו לזרום בחזקה ולהגיע לעומק המותניים. היא חייכה חיוך שהיה קשה מאוד לראות . זה כאן . היא הרגישה נגיעה קלה בכתפה . צ'ארלס . היא הסתובבה וחיוך ענקי נפרש על פניה . חיוך שנעלם מיד כשראתה אותו ואת הבעת פניו.             שפתיו הקטנות היו אדומות מדם ופנס עיטר את עינו השמאלית.

הוא הביט בה במבט של כעס ואהבה וסרק את כולה , מהרגליים הדקות לשיער השחור שהגיע למותניים, לפנים הדקות והעיניים שכל-כך אהב. הוא התקרב , זה היה אמור להרגיע אותה, אך היא הרגישה עצב באוויר . היא הרגישה גם את הנשימות שלו בעורפה.

" חזרתי" הוא לחש. " חזרתי מראלי". הוא נשם כבדות. " איך הגעת עד עיר הבירה?" שאלה,אך הוא לא ענה. הוא אף-פעם לא עונה .

הוא התקרב יותר. היא הרגישה את ידו רועדת.

" שתדעי...." אמר בקול צרוד, קול של אחד שהוכרח לומר את המילים שעומדות לצאת מפיו, " שאני באמת אוהב אותך" הוא החליק את ידיו בשערה הארוך " ולא משנה, מה אעשה, באמת , זה רק לטובתך " .

היא הביטה בו במבט מוזר ." אני תמיד יודעת את זה" אמרה בקול מתפנק. " לא נמאס לך להזכיר לי את זה כל פעם מחדש?"

-"לא" ענה בקול תקיף שהרתיע אותה מיד. הוא הניח את ידיו על שתי כתפיה . "לא עכשיו" הבהיר עצמו.

 "ועכשיו כשאני יודע שאת יודעת ...." את המשפט הוא לא המשיך .הוא משך אותה לתוך המים העמוקים, כשהגיעו לה את לאזור הכתפיים, הוא נישק אותה קלות. היא הייתה במימד אחר. היא שחכה מהרצח הבלתי פוסק בחוץ,מהפחד לחיות , מהכול . היא אפילו לא הרגישה את הכוח שהפעיל עליה כשהטביע את ראשה בתוך המים העמוקים ושלף את אקדחה מכיסה.  

לנשום כמובן שלא נתן לה , נאבקת במים ובכאב הנפשי , הוא החל מדבר כשדמעות זולגות לו מתוך עיניו . " אל תהייה טיפשה" הוא אמר בקול הכי נורא ששמעה אי-פעם ." אף-אחד מאיתנו לא יצא מכאן בחיים . מי ייתן לנו ? הלבנים המסריחים האלה ?" הוא ירק כשהדגיש את שמם . " אלו שמשודרגים בנשקים הכי חדשים שיש ? כשאנחנו נלחמים על החיים שלנו בשביל להשיג אקדח קטן ?" .

היא לא הבינה לאן הוא חתך, אפילו כשכיוון את האקדח לכיוונה . כנראה לא רצתה להבין .

הוא עצר מעט, הסדיר  את הנשימה והמשיך. " איך את מעדיפה למות ? כשאת יודעת שנכשלת , אחרי סבל נוראי והתעללות נוראית מצדם ועוד כשאת יוצאת שבמפלתך הם ניצחו? " . עכשיו הבינה . ככל שעברו השניות הפסיקה להלחם בזרם מי הביוב הגועש והפסיקה לנסות להוציא את ראשה מהמים .

כשראה שהבינה לחש לה " אני אוהב אותך. אני יודע שאמות . אבל אני חייב להישאר, הרי מישהו חייב להגן עלינו " . הוא הרפה את אחיזתו ונתן לה להיאבק עם מערכת הנשימה שדרשה אוויר . הוא הסתובב. הוא לא יכל לראות אותה טובעת , למרות המחשבה שזה רק לטובתה. הוא ידע שעלו עליו . לא ייקח זמן רב עד שיבואו אליו לכאן . הרי הם כבר חיפשו אותה במפעל הטבק הגדול , שם גרם הלם לחשוב שהוא , הרי כולם שם, בתעשיית הטבק שממנה הושתתה כלכלת המדינה.

הוא שמע אנחה צורמת ושתיקה . הוא לא אמר מילה . לפעמים, מרוב שהכאב אפילו הצעקה הגדולה ביותר לא תעזור .

לאחר כמה שניות,הוא חיפש את גופה בתוך המים שהתגברו והגיעו עד לאפו . כשמצא אותה הביט בה והחזיר אותה בחזרה למקומה . "אל תדאגי" לחש. "גם אני מצטרף אלייך עוד שנייה " אמר כששמע צעדי חיילים נכנסים אחד אחרי השני לתןך מי הביוב. אפילו בתוך הביוב הם היו מוכנים להיכנס כדי להרוג את אחד האנשים המבוקשים . למה לברוח חשב . בשביל להשיג עוד יום לחיות בפחד, במיוחד עשיו, כשאין לו בשביל מה לחיות לאחר שאריקה כבר איננה.

הוא ראה מרחוק אור פנסים וצעק. תשמעו אותי כבר, טיפשים, חשב . הם הגיעו אחד אחר השני  בתחושת גאווה, הם לא ידעו שהוא רצה להיתפס. ירייה אחת פגעה בכתפו, אך הוא עדיין עמד על כתפיו. הם תהו מדוע הוא לא בורח, אבל מי מתלונן על מטרה שלא זזה ?

הירייה השנייה חדרה למקום הנכון והוא שקע אחורה צועק " תודה" ונופל אחורנית ליד אריקה, מניח את נשמתו .

הוא ידע שהוא סיים את חלקו במשימה, השאר כבר תלוי באלו הרוצים לחיות .