אזכור אותך תמיד,

וניפגש בסוף,

אתה יודע.

הרבה אין לי להגיד בנושא. רק שזה כואב, כואב בכל עשר השנים האחרונות.
למרות שהייתי רק בת ארבע שזה קרה, ולמרות שאני זוכרת שאמא בכתה אבל לא הבנתי למה, ולמרות שאט אט הוא הופך אך ורק לזכרון כתוב, אני מרגישה כאב מסוים - כאב של אובדן.
אתמול בערב הלכתי לטקס של הנוער בהרצליה, לזכרו של רבין. היה קר, וזה דיי מצער אותי כי מרוב הקור (והפאקצות שהיו סביבי..) לא יכלתי באמת להתרכז בטקס (אולי גם בגלל שלא ראיתי טוב, המשקפיים היו בבית).
היום בבית-הספר המחנכת שלנו דיברה איתנו על יצחק רבין ז"ל, על כל מה שהיה קשור לזה. ובסוף (ממה ששמעתי) זה התגלגל לנושא המדיני הכאוב, אבל לא נכנס לזה עכשיו.
בשל"ח, המורה שלנו הביאה לנו כל מיני עיתונים מתקופת הרצח, והיה מרתק לדפדף בהם ולראות את המודעות והכתבות הבלויות.
היתה תמונה אחת, רגע אחרי היריות, שישר דחפו את רבין לתוך המכונית ורואים את רגלו מבצבצת מאחורי כל המאבטחים.
היו הרבה תמונות של יגאל עמיר, יותר מדי...
וגם בעיתונים היומיים, בתקופה שלנו, זה נראה אותו דבר.
כתבות שלמות על אבל שאנחנו כבר מכירים ויודעים, על דבר שנלקח באכזריות ולא ישוב.
אמרתי לספיר,
שהוא נראה איש כ"כ טוב, כ"כ חמוד ונחמד, הקריב את כל חייו אל המדינה הזו.
המדינה שאני שונאת, מתעבת, מעדיפה להכחיש.
והוא,
איבד את חייו בגללה.


לקח את חייו,
וכך הוא הלך.
בהם הוא בטח.

ואחרי עשר שנים,
חוזר המלאך.
לאותה כיכר,
שבא הוא נלקח.

יורד משמיים,
אל האנשים שתחתיו.
יורד מלמעלה,
לבקר שוב את אוהביו.

אך אף אחד לא רואה,
איש לא מתבונן.
כולם בוכים,
עוסקים באבל.
אבל המלאך פה,
חוזר לאותה הכיכר,
למציאות קצת שונה,
חוזר אולי בפעם האחרונה.

ומאז השתנה,
מאותו לילה מלא בדם.
כנפיים נוספו לו,
וחיים גם.

ותמיד יתבונן עלינו מלמעלה,
ישגיח,
שלא ייהרסו את מה שטיפח.
והוא שם למעלה,
שומר עליי.
והוא שם למעלה.

דואג ליקיריי.