מסתכלת, בוחנת, בודקת - הכל מול המראה.
כל יום, במבט מתוסכל, לא משנה באיזו שעה - אני פונה אל המראה ומקיאה את עצמי מחדש.
נמאס לי להרגיש ככה עם עצמי, אבל אני חלשה - אני יודעת שלא אצליח.
קשה לי במצב הזה, זה מתסכל, ואף אחד לא יבין.
פשוט - לא.
החיים כבר לא שווים לי סוג של נשימה כל שהיא, לא כיף לי עם עצמי.
אני מרגישה שאני מדרדרת בלימודים - בצורה רצינית.
נו, ניחה,
אני לא מרגישה שהחיים האלה מובילים לאנשהו.
ממשיכה לשקוע בחלומות לפני השינה, על אהבה שלא תהיה, אולי.
ובחלומות, הכל נראה כל-כך זוהר, מתוק, רגיש, חם ותומך.
ואני מתפללת לא להרדם, לשקוע לחלוטין בעולם שאני יוצרת לעצמי.
בעולם שבו אני יכולה להיות עצמי, לא להשתנות -
או שכן.
להפוך את עצמי למה שאני יודעת, שלא אהיה.
והכל אופטימי, בעולם שלי.
ואני נאהבת, ואוהבת, מה שלא אדע.
והלב גועש, והראש מתוסכל.
והלב מתפוצץ מקנאה, בלא נודע, במה שלא יהיה לעולם.
אבל הראש, הוא אומר את שלו בחלומות - שלא בשליטתי. הוא אומר לי דברים אחרים, מה שאני לא רוצה.
מכחישה,
הכי טוב, להכחיש.

אני רוצה לפרוש, לעולם החלומות.
לעולם שבו התקוות שלי לא מתנפצות,
בעולם, שאם דבר אחד במציאות ישתווה לו, זה כבר יהיה שיפור שישנה את חיי.

הלכתי,
לטוב יותר.