נסענו היום ל"יד-ושם", מבית-הספר.
אבל, לפני זה - למדנו בבוקר פיזיקה. אין לי מושג מה היה ומה התרחש, מרוב שעמום פשוט קישקשתי במחברת וכמעט ונרדמתי. בשעה השנייה, מקרא, לא למדנו בכלל בגלל שהיה לנו חצי-שיעור. במקום זה, המורה חילקה לנו את המבחנים.
בסביבות תשע וחצי, יצאנו החוצה והתחלנו לעלות על האוטובוסים.

הגענו לירושלים, "יד-ושם", בסביבות אחד-עשרה אם אני לא טועה... התיישבנו על הספלסלים ואכלנו את ארוחת-הבוקר שלנו. אחרי רבע-שעה בערך, שבה כירסמתי ללירז קצת מהחטיפים - סלחי לי (:, נכנסו לחלק במוזיאון, ושם פגשנו את המדריכה שלנו להמשך הסיור. היא הביאה לנו מן אוזניות מגניבות כאלו שמחוברות למכשיר-קשר, שבעזרתן נוכל לשמוע אותה במשך כל הסיור. משם, המשכנו לבניין אחר, והפקדנו את התיקים (תרמילי-גב) שלנו. לקחנו את חפציי הערך שלנו, והמשכנו הלאה.
נכנסו למוזיאון עצמו, ובכניסה היה משולש ענקי שהוקרן עליו סרט נע, שהורכב מתמונות וקטעי-ווידיאו, לא ראינו הכל, אבל זה היה יפה יפה.
המוזיאון גדוש בדברים, יותר מדי להסביר... מה שאני כן אוכל להגיד הוא שהיו במוזיאון כמה פרטים שפשוט צימררו אותי; שתי צמות שנשמרו של ילדה קטנה, חלקים מרחובות גטו וורשה, פסי הרכבת (רציתי לבכות כשראיתי את זה... נזכרתי בסבא.), נעליים, חלק מהקרון של הרכבת... שאני מניחה שאתם יודעים לאן הובילה, תמונות שאני ממש לא רוצה לתאר. ועוד המון...
בכלל, זה נורא. כל הקטע של השואה, נורא.
לא נקלט.
לא יקלט.
כמה פרמיטיבי אך עדיין מתוחכם יכול להיות בן-אדם. איך אנשים יכלו להמשיך לחיות בידיעה שכל יום נהרגים אלפי אנשים, שלא עשו כלום, פשוט האמינו בדת שונה משל האחר? איך חיילים גרמנים, שירו באותו יום באדם, יכלו להסתכל על עצמם במראה?
איך, לאנשים היה הכוח וחוסר-השפיות, להפשיט ילדים קטנים, נערים, מבוגרים, להשפילם - ולזרוק אותם לתוך חדרים מצומקים, להחדיר גז מרעיל, להרוג אותם? איך, לאנשים היה חוסר-לב-ורגשות, לאחוז את הגופות שעדיין לא הספיקו להתקרר, ולהכניס אותן למשרפה כאילו היו לא כלום?
איך?
ואני לא יודעת אם אני יכולה בכלל לקרוא להם אנשים, בני-אדם. הם לא חיות. חיות לא היו עושות כזה דבר. רצח המוני? חיות הורגות מתוך דחף טבעי לאוכל, לא כי הן רוצות. אבל הם, הם... הם הרגו סתם.
אני כל-הזמן שואלת את עצמי, מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לחיות בתקופה הזה. להסתתר, לברוח, לאחוז בחיים שלי כל יום מחדש. לקוות למשהו טוב יותר, לקוות שהכל ייגמר. לעמוד ולראות הרי גופות כל יום מחדש. להראות כמו שלד?
ועוד לקוות...
אני מעריצה כל ניצול שואה (שלצערי, משנה לשנה, נפחתים...) שעבר את הטרגדיה הזו. "חוויה" משהו.
וכשאני חושבת על כל המשפחות שהלכו סתם...
על המשפחה של סבתא, כל בנות-דודותיה הלכו, הדודים, כמעט כולם. המשפחה של סבא... סבא הגיבור. סבא שברח מירי של גרמני. על סבתא-רבא, שאמא נקראה על שמה, על סבא-רבא, על הדודה - אחותו הקטנה של סבא, לאה - של אמא, שאמא לא זכתה להכיר... על כל שישה מיליון היהודים שהלכו סתם, כי מישהו חשב שאנחנו לא טובים, אנחנו סתם זבל מהלך על שתיים.
ואת האנשים האלו, שכבר אמרתי שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא להם בני-אדם, אותם - אני מקללת.
שהיה להם, יותר נכון - לא היה להם: את הנשמה, המצפון, חוסר לב... - והם הרגו ונהנו מזה.

לא יום השואה, וכבר אני מזילה דמעות על אלו שנשרפו, עונו, הושפלו, נהרגו, נטבחו, נאסרו, נבזזו, נעקרו, הומתו.
ובעצם כל יום זה עולה אף לדקה במחשבותיי...


ובמעבר דיי חד אפשר להגיד, למשהו אחר (ומצטערת על ההפרשים הריגשיים פה).
אז, סוף-סוף, ביום שני הגיע המכתב ובישר לי כי התקבלתי למגמת אומנות. כל-כך התרגשתי שפתחתי את המכתב ופשוט קפתי מאושר. אבל עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני כבר לא יודעת אם אני באמת רוצה ללכת למגמה הזו...
עוד שבוע נרשמים לתיכון, ואין לי מושג מה אני הולכת לעשות.
בנתיים אני חושבת ללכת למגמה, ואם לא אהנה בה אעבור לכיתה עיונית, לכיתה רגילה. אבל עד אז...

כבר שבוע שאמא שלי לא בבית... חשבתי שיהיה לי קשה יותר (כן, אני ילדה של אמא, מה לעשות?), אבל הגעגועים לא חזקים כמו שהיו שהייתי קטנה יותר.
הימים עוברים וחולפים, ואני מרגישה בסדר. אבא בבית, אני פה ושם רואה את אחותי, סבא וסבתא... אני מרגישה שאמא חסרה לי, אבל אני לא בוכה מרוב געגוע.
אני בטוחה שכבר ביום שבת זה ישתנה... אבל בנתיים זה לא.
אולי כי התבגרתי, לא יודעת. אם הצלחתי לשרוד עשרה-ימים עם אחותי במדינה שונה לגמריי, ועוד רק עם אחותי (זה גורם למריבות, והרבה [אני חביבה אלייה, זה נורא (:]), אז שבועיים זה כלום...
טוב, נו, שתחזור ומהר ותבוא עם מתנות. P:


ואל תשכחו - היינו יהודים, אנחנו יהודים, ונשאר יהודים. לא משנה מה יהיה.