אמא התחילה לארוז לזוז בבית ממקום למקום, רצה ללא הפסקה בעודה מייבבת וממלמלת דברים שלא הצלחתי להבין.
ראיתי שעינייה היו נפוחות, לא הבנתי למה... ניסיתי לשאול את אבא, אך הוא, רק בהה בשקט בחלון והסתכל על ההמולה בחוץ. ניסיתי להבין מה קורה, אבל לא הצלחתי.
ידעתי שמשהו לא בסדר, משהו הולך לקרות... הנחתי שאמא לא מתארגנת לעוד חופשה נחמדה עם המשפחה הקרובה, היא נראתה מוזר. פעם ראשונה, שראיתי שהיא לא הסתרקה בבוקר.
ואמא, תמיד מסתרקת בבוקר.
עמדתי באמצע החדר והשקפתי אל החלון. רואה את המתרחש בחוץ... מנסה להבין מה קורה.
ואני רק בן ארבע-עשרה, עוד מעט בן חמש-עשרה, כבר עברתי את הבר-מצווה, אני כבר בוגר. אך בפנים... אני מרגיש כמו ילד. ילד קטן, ילד שרוצה לרוץ בשדות הירוקים, ילד שרוצה להשתחרר מהמטלות הביתיות, ילד שרוצה לרוץ ולרוץ - בלי סוף, פשוט לרוץ. להוציא את כל עודף האנרגיות שנאגרו לי עם השנים בגוף, להשתחרר מכל הכאבים והמועקות...
שמעתי ייריה.
אמא באה מאחוריי וחיבקה איתי חזק, סובבה אותי והמשיכה למחוץ אותי חזק אל חיקה.
הרגשתי קרוב אלייה יותר מתמיד... הרגשתי שאני רוצה לחזור אל הרחם שלה, לחזור להיות קשור אלייה. אל אמא. אל זאת, שתמיד תתן לי את הנשיקה לפני שאלך לישון - למרות שאני כבר בוגר מספיק כדי לכבות את האורות לבד ולצלול לתוך המיטה בשקט - אבל, תמיד אשאר הילד הקטן של אמא, לא משנה מה...
אמא התחילה לבכות, היא התחילה להשבר ולהסדק כמו קיר עתיק, מתקלפת לאט לאט ומראה שגם היא - חלשה.
הסתכלתי אל עינייה האדומות, וחייכתי. ניסיתי לגרום לה טיפת אושר במצב זה...
היא לא חייכה, רק אמרה לי משהו שלא אשכח: "תשאר חזק, בני. אל תוותר! אל תתן להם לכבות אותך. תבנה בית, תקים משפחה, תמשיך את השושלת שלנו..."
לא הבנתי מה היא רוצה. למה היא אומרת לי את כל זה?
אבא קם מכיסא הנדנדה הישן. הוא התחיל לדבר, אך עדיין הביט אל החוץ.
"הם באים."
ואני לא הבנתי מה קורה.
מישהו דפק על הדלת בחוזקה, כאילו עמד להפילה על האדמה ובדרך לנסות לשבר אותה.
"החוצה! כולכם!"

אמא הפסיקה לבכות. היא לקחה את התיקים והדברים שארזה, ונתנה לי, לאחי ולאחותי דבר מה להחזיק.
יצאנו החוצה, אל הכיכר המרכזית.
כבר שנתיים שאנחנו חיים בפחד... כבר שנתיים שלא יכלתי לרוץ בחופשיות בחוץ. כבר שנתיים שאמא ואבא מדברים בסתר בלילות, אבל אני שומע.
ראינו הרבה אנשים בכיכר, היא הייתה "מוצפת". את רוב הפרצופים הכרתי. איך שלא? העיירה לא הייתה גדולה במיוחד, ואת רוב האנשים הטובים הכרתי במשך רוב חיי.
חייל ניגש אל אבא, אמא ואחותי ואחז אותם בחוזקה. הוא לא הסכים להרפות. אני ואחי נשארנו מאחור, לא הבנו מה קורה. אמא הצליחה להשתחרר ורצה אליינו במהרה, נתנה לנו חיבוק חזק ונשיקה על כל לחי. החייל בא ולקח אותה שוב. יכלתי לראות את אחותי מחבקת את אבי, מנסה שלא לבכות.
פתאום שמעתי כמה יריות, ראיתי אנשים נופלים על הרצפה ודם שוטף את גופם בלי קץ. והזוועות האלו לא הפסיקו ברגע זה, אלו היו חלק קטן מהקשיים שנאלצתי והוכרחתי לסבול.
אמא ואבא כבר הלכו...
יום-כיפור זה היה. יום שאותו לא שכחתי, ולא אשכח.
היום,שבו ראיתי בפעם האחרונה את אבי, אמי ואחותי.



לא הצלחתי להוציא את המייטב מהקטע הזה... זה קשה להוציא מסיפור כזה.
ניסיתי לכתוב על סבא, סבא שלי... וזו באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אמו, אביו ואחותו. ביום כיפור. בכיכר...
וגם סבא, היה רק בגילי, קצת יותר מבוגר.
נאלץ לחרוט את פרצופיו של אביו ואימו, ואחותו הקטנה... נאלץ לעבור השפלות וסבל רב. ועל זה אני מעריכה אותו.

ואני כל הזמן ממשיכה להגיד, ואגיד -
שהוא הצליח להתקיים, הקים משפחה, והצליח לנקום את נקמתו שלו (כמובן שאי-אפשר לנקום דבר כזה...), והצליח להשתקם ולהמשיך את שושלת משפחתו. לראות עולם, להשאיר חותמת קטנה שאומרת "הייתי פה". "נולדתי, רצתי, שרדתי, התקיימתי".
וימשיך להתקיים.



היום דיברנו עם המחנכת על השואה, קצת.
היא הקריאה לנו קטע של מכחיש-שואה. רציתי לקרוע דפים, להוציא אנרגיות, להרביץ. לא יודעת מה. זה מעצבן אותי שאנשים מכחישים את השואה.
לא, כי אין עדויות חיות, נושמות וקיימות, עם סיפורים. לא, הריי אין תמונות ומידע. לא, הרי החליטו לאסוף קבוצה של אנשים ולחלק להם סיפורים בידיוניים שהם יצטרכו לספר למשפחה שלהם במשך חייהם.
מכחישי-שואה הם אנשים אידיוטים.
פשוט כך.
ואני אקרא להם איך שאני רוצה. כי הם חראות של בני-אדם, מכחישים טבח בבני-אדם בדיוק כמוהם. אה, לא, הם לא כמוהם - הם יהודים. נורא שונה, לא?

הנושא כאוב, וצורב.
יום השואה עושה לי רע בלב... בטקסים אני מנסה לשים שער קטן בראש שלי שלא ייתן לכל הטקסטים לחדור לראש. מן תוכנית הגנה שכזו... הספיקו לי הסיפורים. קשה לי עם זה...
ואני חושבת מה היה קורה אם אני הייתי צריכה לעבור כזה דבר.
אבל ישר משנה את המחשבות, ומתפללת שזה לא יקרה. מתפללת שסבא, וכל שאר ניצולי-השואה, וכמובן - ששת מיליון היהודים שנספו כך סתם - יראו שהעם שלנו עבר התעללות שאי-אפשר לתאר, פעם אחת, ולא יותר.
אף עם לא צריך לעבור כזה דבר.
הריי, בסופו של דבר - לכולנו יש דם אדום, לב, כליות, ריאות, קיבה, עיניים, אף, פה.
כולנו דומים, אבל שונים.
וזה משגע אותי שאנשים לא מסוגלים להבין.
אני לא אשפוט אחרים לפי הדת שלהם, או לפי האמונה שלהם בכלל. אני לא שונאת ערבים כי הם כאלו, אני שונאת טרורריסטים. אני לא שונאת גרמנים, אני שונאת את אלו שרצחו בשואה. אני שונאת ניאו-נאצים, ואני באמת לא צריכה להסביר למה.
אני לא שונאת נוצרים, הם בהס"כ כמונו - רק שהם מאמינים בישו, בברית-החדשה, בדברים שונים.
כולנו בוניים מאותו החומר. כולנו נושמים את אותו האוויר.
חבל שאנשים לא מסוגלים להבין זאת.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה -
אסור לשכוח, חייבים לזכור. אסור לזלזל ולצחוק, צריך לכבד.