.The memories ease the pain inside |
| 5/2006
מסדר הנופלים.
הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר. הם באים - שמות, פנים, עינים - ומתיצבים אל המסדר. הם באים בצעד גבר, חזקים ושזופים. הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים. הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר. גבורים כאריות, עזים כנמרים, וקלים כנשר.
והם עוברים אחר אחר בין שורות של מלאכים. המאכילים אותם ממתקים ועונדים על צוארם פרחים. ואני מביט בהם והם כולם שמחים. אלה האחים שלי, אלה האחים.
והם פוגשים זה את זה, עיניים שחורות וכחולות וחומות. והם מזכירים זה לזה שמות וכלים ומקומות. ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה. ומתפרצים פתאום יחד בקריאות: כיפק-היי! והם פוגשים בקהל הרב רֵעים וידידים. והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים. והם פורצים בשירה ומוחאים כפים. ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים. והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה. כי חבורה שכזאת לא הייתה עוד למעלה. ואז פתאום שומעים הם קולות מוכרים בוכים. והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים, הילדים והאחים. ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים. ואז מישהו מהם לוחש: סליחה, אבל היינו מוכרחים. נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים.
אלה האחים שלי, אלה האחים.
וככה הם עומדים והאור על פניהם. ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם. וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם. והוא אומר בקול קוטט למלאכיו הלבנים, אלה הבנים שלי, אלה הבנים.
(קטע שהמחנכת הביאה לנו היום. הקטע כ"כ נוגע ללב, ויפה במיוחד. אני לא יודעת מי כתב את זה, אשמח אם מישהו יגיד לי.)
היום הזה קשה. קשה לראות את התוכניות על המשפחות הכאובות, שליבם נצרב בלית ברירה. שילדיהם, בעליהם, אביהם, נלקחו מהם בלי רשות, בלי לשאול, בלי אזהרה.
ואת זכרם אנחנו חייבים להנציח. הם אלו ששומרים על המדינה שלנו. הם אלו שנאלצו לסבול את מכות הטרור הרבות. הם אלה שהקריבו את חייהם, כדי ששלנו ישארו.
הם אלה שאותם אנו נזכור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
