שבוע מתיש במיוחד עבר עליי.
המגמה גוזלת ממני את רוב הכוחות שנותרו בי... ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה בנתיים. אני פשוט ממשיכה עם זה הלאה... בתקווה שיהיה לי טוב ושאצליח להחזיק מעמד עד סוף השנה.

אני לא מרגישה טוב מבחינה פיזית. ונפשית.

אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר עם אמא על הכל... מבחינתי. אחרי הגירושים אני יודעת שאני לא אוכל לסמוך עלייה כמו שסמכתי עלייה פעם. וגם על אבא. אני לא יודעת את הסיפור האמיתי שמאחורי הפרידה, הם לא מוכנים לספר.
ושוב - הכל מכה בי מחדש כשאבא נכנס לדירה חדשה.
וכשאני צריכה לסבול את החבר של אמא (כן, כבר.) ישן בצד של אבא, במיטה.
אני לא רוצה לפגוש אותו. לא מסוגלת. לא יכולה. כואב, כואב מדיי... וזה הורג אותי שאמא שלי לא מבינה שכואב לי ככה. חודשיים עברו מהפרידה, וכבר גבר זר ישן במיטה של אבא. ואמא מתרצת ואומרת שאני צריכה להבין שסוף-סוף היא עושה משהו בשביל עצמה, ושטוב לה. שאני צריכה להבין ולשמוח בשבילה.
אבל איך היא רוצה?
אצלי הכאב עוד טרי. כמו פצע פתוח, מאוד. עדיין מדמם לאיטו.
אפחד לא מבין אותי כבר. אמא מתעלמת מהבקשות שלי - שהוא לא יבוא לפה. היא מתעלמת לגמריי. היא אומרת שהיא לא יכולה תמיד לנסוע אליו, כי הוא גר רחוק וכל הבולשיט האלו. וכל פעם שהוא בא, אני חייבת למצוא מנוס כל שהוא. או להתקע בחדר עם המחשב והמוזיקה, ולהסגר למשך שארית הערב.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
אני מרגישה כבולה.
ורק עכשיו כל הרגשות באמת יוצאים, במין פרץ כזה של דמעות.
ואני יודעת שיש דברים גרועים יותר מגירושים. אני יודעת. אבל הכאב הזה משפיע עליי יותר מדיי. חזק מדיי. ואני כבר לא יכולה לשאת את זה יותר בבטן. הייתי חייבת לפרוק את זה איפה שהוא.
הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי מלהשבר לגמריי זה בית-הספר.
השיגרה הזו של הימים הארוכים, משאירה אותי רחוקה יותר מהבית. פחות זמן לקלוט שאבא כבר לא גר פה יותר. יותר זמן להיות עם חברות, להיות עסוקה בדברים שאני אוהבת ושמעבירים את הזמן במחשבות שונות לחלוטין.

ושוב - היום, היה לי מצב-רוח מחורבן בהחלט. השתפר קצת עם הזמן, אבל עדיין...
כל הגוף כואב לי. הראש כואב לי. אני מרגישה רע. רע פיזית, רע נפשית.
כמה שאני יודעת שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ודואגים לי - אני מרגישה הכי לבד בעולם. אני פשוט רוצה להסגר בחדר, עם המחשבות שלי, ולבכות. להוציא את הכל החוצה...
ומי היה מאמין שזה מה שאני עושה עכשיו. מול המחשב, עם מוזיקה ברקע. שירים שמזכירים לי תקופות שונות, כמה שהן קרובות אך כה רחוקות...

אם הייתי יכולה לעצום את העיניים,
לישון ולישון...
ולפקוח אותן שיתחשק.
אם בכלל.