.The memories ease the pain inside |
| 11/2006
געגועים.
11 שנים.
לחשוב שהזמן טס כאילו לא היה קיים בכלל.
לראות את גושי הילדים הנוהרים לאולם הספורט, לבושים בלבן, מראה את הכבוד והזכר שעוד נותר בדור שלנו. לשמוע את השירים הצורמים, להרגיש את המועקה בתוך הגרון. והכל מסיפורים שסופרו, מקטעים שנכתבו, מתוכניות שצולמו.
הריי, את יצחק רבין לא הכרתי. לא ידעתי מי הוא בגיל 4, רק אחרי הרצח, רק אז - עם השנים - נהייתי מודעת לקיומו.
מי יודע מה יהיה בעוד כמה שנים. האם העם שלו, של הנרצח - יזכור את חילול הדמוקרטייה שבוצע אז, ב4.11.95? והדור הצעיר, אלו שעדיין לא פקחו את עיניהם בכלל - האם להם זה חשוב? האם להם זה משנה?
חייבים לזכור את האירוע הזה.
אסור לשכוח,
רצח, קטיעת חיים, של ראש-ממשלה ותקווה של עם שלם.
יש עוד דרכים לפתירת בעיות, ואלימות היא בהחלט לא אחת מהן.
מי יודע מה היה אם כל זה לא היה קורה... אם רבין עוד היה בחיים. האם היה טוב יותר? האם היה פה קצת שלום? האם היינו יכולים להנות, כביכול - מהארץ הקדושה?
יותר שאלות מאשר תשובות.
זה בטוח.
השבוע האחרון היה מטורף לחלוטין. לא יצא לי לנשום כרווחה כמו שצריך, ולא היה לי זמן לפנאי. בקושי על המחשב יצא לי להיות, וגם אם כן - למטרות לימודים.
ביום שלישי היה מבחן בתולדות-אומנות, הלך בסדר. אני ממש מקווה לציון טוב... חרשתי על המבחן הזה כמו אני-לא-יודעת-מה. וביום רביעי, היה לנו מבחן בלשון, שגם - אני מקווה מאוד שהציון יהיה סביר ולא יאכזב..
בנתיים, סתם, מנסה "לשרוד" בתיכון. כרגע לא יותר מדיי מסובך וקשה, אבל אני מקווה שזה בהחלט ימשיך ככה ולא ישנה את המצב לכיוון אחר לגמריי.
עדיין מחכה לתחושה של לחץ, פרפרים בבטן, חום ששוטף את הלחיים.
להתרגשות...
לציפייה ולגעגועים,
לאחד ההוא...
ומתי הוא יגיע?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
