| 4/2007
מנסה לרוץ ולברוח מהגורל.
בלי לחשוב, בלי להפעיל אף חוט מחשבה.
רצה.
רצה במהירות הרוח. רצה עם זרימתה, רק מנסה להתחמק ממה שמאחוריי. לא יודעת לאן רגליי נושאות אותי, לא יודעת מתי הן יחליטו שלא נותר בהן עוד כוח, לא יודעת מתי אעצור ואסדיר את נשימתי. העיקר לרוץ, לברוח מהלא נודע.
אני שומעת קולות מאחוריי. אני לא מצליחה לזהות אותם. אני יודעת שאיבדתי את שתי אחיותי כבר מזמן, מקווה שלא לטובת שני הקולות הרועמים שהדהדו באוזניי במשך ריצתי הלאה והלאה. בתוך תוכי נשארת עוד תקווה שהכל יהיה בסדר, שאני סתם מדמיינת ובקרוב אשוב לחבקן ולנשקן, להיות קרובה אל חום גופן ולהזכר איתן בכל מיני סיפורים מבדרים, על הילדות הרחוקה והשחוקה שלנו - סיפורים שיעלו חיוך על פנינו.
אך אני עדיין ממשיכה לרוץ.
הרוח שורקת באוזניי, וכבר בקושי שאני מצליחה לשמוע את דפיקות ליבי הרמות; ליבי הפועם בחוזקה מרוב המאמץ אשר אני מטילה עליו.
עיניי קולטות מקום מסתור, מקום קטן וחשוך שבו אוכל להסתתר.
רגליי לוקחות אותי במהרה למקום זה.
אני מנסה להכנס אליו. מנסה להתכווץ עד כמה שאוכל, רק שאצליח להדחס לפינה קטנה וחמה זו. למקום שבו אולי אוכל להרגיש בטוחה ומוגנת, גם אם רק לחמש דקות.
התקופה האחרונה ביגרה אותי בכמה שנים. אני כבר לא חושבת שאוכל לחזור להחזיק בובות עם שיער ארוך וחלק, שיער צהוב מבריק ויפה; את מגע הצבעים כבר לא אדע יותר, לא אדע יותר צבעים שמחים ומגוונים - רק צבעים מתים. צבעים שליבי מזדהה עימם. צבעים שישקפו את מה שמת בי, או יותר נכון - מה שנשאר בי.
וקלאס. הוו, קלאס. מי כמוני אהבה להתרוצץ ולקפוץ על הריבועים המשורטטים על רצפת הרחוב הקרירה ליד ביתי וכמובן שבבית-הספר.
בית-הספר.
לא חושבת שאזכה יותר להביע את מחשבותיי ודעותיי, לא אוכל לנצל את הדמיון המפותח שכולם אמרו שיש לי. לא אוכל להשביע את סקרונתי - מה שניחנתי בו כבר מגיל צעיר מאוד, וזאת אני יודעת כי תמיד אמרו לי שהייתי מתענינת ושואלת על כל דבר שעיניי הצליחו לקלוט בשדה ראייתם.
ועכשיו...
עכשיו, אני רק מנסה להסתתר, להתחבא מ... איך קוראים להם? נאצים אני חושבת. לוחמים אכזריים... לוחמים? אינני יודעת איך לקרוא להם. אני גם לא יודעת מה מטרתם. אמא ואבא לא הספיקו לספר לי מה קורה, מה מתרחש - למה אנחנו נאלצים לעזוב את הבית, את המקום המוגן והאהוב שלנו - רק כשמספר מועט של חפצים על כתפינו, הולכים וחוששים מכל. הולכים למקום צפוף עם אנשים שלא ראיתי לפני כן.
ואז... אמא ואבא הלכו. אני יודעת שהם הלכו למקום טוב יותר, אבל אחיותי לא הסכימו להגיד לי לאן. הן אמרו שהן נאלצו להפרד מהם כשישנתי עוד בשעות הבוקר המוקדמות. אבל אינני יודעת למה להאמין. באותו בוקר שמעתי את אחיותי בוכות ומייבבות, בוכות מכאב.
אמא ואבא למעלה.
כנראה שעכשיו סועדים הם עם אחיותי. חנה עם השיער הגולש והמבריק שלה, צבעו כצבע פחם. עינייה תמיד ברקו בחן, וצחוקה גרם לי לצחוק גם כן. ולאה, תמיד אהבתי להקשיב לה כשקראה לי סיפור אחר הצהריים. מעשירה את ידע עולמי בעוד כמה פרטים, גורמת לי לפנטז על עולמות שלעולם לא אראה.
גופי מתחיל להתכווץ מרוב הקור השורר סביבי.
איני יכולה לזוז. כל שריר בגופי התנוון. רגליי עייפות ומותשות, ואינני חושבות שיוכלו לשאת אותי למרחקים רבים בזמן הקרוב.
אאלץ להשאר בגומחה קטנה זו. בתקווה שאיש לא ימצא אותי, בתקווה שאשאר מוגנת.
לא נותר לי מה לחבק. לא את אמא, לא את אבא. לא את אחיותי האהובות. גם את בובת הדובון שלי כבר איבדתי ממזמן, הבובה שליוותה אותי מינקות.
אני מחבקת את עצמי. מנסה לחמם את גופי, מנסה לספק לעצמי סיבה כל שהיא להמשיך להאבק.
העיניים נעצמות, גופי מתעייף.
אני שומעת קולות, רעשים. אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לרוץ.
רצתי מספיק.
רצתי מספיק לחיים שלמים.
הקולות מתקרבים, המבטא הזה. המבטא שגורם לליבי להחסיר מפעימה, הוא כאן. קרוב. ואני שומעת אותו בבירור.
הצעדים המסודרים, נקישת הכלים החדים על החגורה העשויה מתכת קרה.
הם צועקים, לא חדלים מלחפש ולצעוק. לחפש ולצעוק. אני יודעת שאם לא אזוז אולי תהיה זו הזדמנותי להנצל, ואולי גם להפך. ולמרות זאת, ידעתי שאין לי טעם יותר במנוסה. אין לי לאן לברוח. אני כבולה בשרשראות הדמיוניות שאותן אני כבר מרגישה על גופי ועל נשמתי מזה זמן רב.
איש אכזר צועק ומתקרב אליי. אני יכולה להרגיש את תנועות רגליו ההולכות צמוד אליי. הוא מרים את פיסת המתכת שהסתירה אותי. וכאן, אני.
גלויה.
דבר לא מסתיר אותי יותר, אני גלויה לעיניו הרעות, עיניו הצמאות לרוע ולדם. אני מסתכלת עליו, יודעת שדבר לא יעזור.
דמעות מתחילות לרדת במורד לחיי. אני לא מסוגלת להפסיק זאת. אני יודעת שזה סיפוקם, לראות אותנו נשברים. לראות שאין בנו כוח, לראות אותנו מרימים ידיים. אני מנסה לעצור את דמעותיי, אינני רוצה לתת לו סיפוק זה.
הוא אוחז בי בחוזקה, כמעט ותולש את זרועותיי מגופי הקטן והשברירי, גופי שכולו עור ועצמות. פעם, היה שערי מלא וחלק, היום לא רבות השיערות שנשארו על ראשי.
הוא צועק משהו. לא הבנתי מה, אבל בתוך תוכי הבנתי שהוא צועק "עוד יהודייה!", צועק בזלזול, בכוח מסויים שאני יודעת שנותן לו הרגשה טובה ומחלחל את נפשו בו-זמנית. אני לא מתנגדת, אין בי כוחות לנסות לברוח.
אני גם לא מנסה.
יודעת אני מה גורלם של הבורחים. דם הניתז מגבם אשר מנסים לברוח מגורלם המר, אך גורלם לא משתנה. גורלם נחרץ.
הוא מצמיד אותי לקיר.
הקיר היה קר, קר ומלא עובש. ריחו העלה בגרוני טעם חמוץ ומר, טעם שהזכיר לי כי לא אכלתי כבר כמה ימים שלמים.
גבי היה מופנה לכיוונו ואז הוא סובב אותי.
יכלתי לראות את פרצופיהם הצוחקים בזלזול של שאר החיילים הנאצים, של האנשים שאותם אני מקללת בכל תוכי, בכל הכוח שנשאר לי.
ירקתי עליו. הראתי לו מה דעתי.
אני לא מפחדת יותר.
ירייה אחת.
אני רצה.
רצה מהר, רצה הרבה.
הפעם אני יכולה לשמוע את דפיקות ליבי באוזניי, אך הפעם אני שומעת אותם בצורה אחרת, חיובית אולי?
אני רצה ומסביבי הכל נקי וירוק. אני רצה במקום מואר, במקום שלוו. במקום שבו לרגליי נותר הכוח. אני מרגישה את שיערי מתנופף.
הם עומדים שם.
אחד ליד השני.
אני ממשיכה לרוץ, לא מפחדת.
הפעם חיוך עולה על פניי, חיוך אמיתי.
חיוכם מחזיר לי תשובה. הם כה מסודרים, נקיים ויפים. אני לא חושבת שזכיתי לראותם במצב כזה.
"ילדה שלי,"
אמא אומרת.
אני ממשיכה לרוץ, עד שמגיעה לתוך חיבוקה הגדול. היא מחבקת אותי ואני אותה בחזרה. הרגשתי שהזמן נעלם, החיבוק נמשך לנצח.
שתי אחיותי ואבי גם כן היו לצידי, כולנו שמחים ומיוחכים.
ואני, עם פניי אל גבה של אמא בזמן החיבוק,
מזילה דמעה שיורדת על לחי ברכות.
יודעת שהרס עצום מתרחש איי-שם.
אני את שלי עשיתי, ניסיתי לשרוד. איבדתי הכל. איבדתי את משפחתי, את כוחי.
ואז נשברתי.
אני ועוד שישה מיליון.
כולנו מחזיקים ידיים, יודעים כי ניסינו לשרוד,
אך כלי הנשק והמחלות הביסו אותנו.
תוצאה של מקלדת ומחשבות כאובות.
הפחד שלי משתקף,
הפחד מהמוות.
הפחד משואה שאולי תחזור.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושות והרגשות שלי.
אסור לשכוח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
