בעיניים האלו ראה כשנולד.

ראה את אימו המחויכת, את אביו המאושר.

את אחיו הגדולים משחקים עימו ומוקירים את הרך הנולד.

בעיניים האלו ראה כשגדל.

ראה כשיחק עם חבריו לשכונה, או שלמד איתם קרוא וכתוב.

בעיניים האלו ראה את הפריחה המלבלבת כל שנה,

את גווני הצבע הירוק מתפשטים אט אט, בנגיעותם של צבעי ורוד, אדום וסגול נוספים.

בעיניים האלו ראה את מה שאסור.

את האפור המתחיל לבצבץ בכל פינה.

בעיניים האלו ראה את אביו, אמו ואחותו,

נלקחים ממנו בקור רוח ואכזריות,

נלקחים אל הלא-נודע.

חיוכם כבה,

וכך גם עיניהם.

בעיניים האלו,

ראה שעתידם נקטע.

בעיניים האלו ראה את בבעותו הופכת צורה שלא הכיר,

את עתידו לאט לאט משחיר.

בעיניים האלו ראה את הזוועות שקשה לדמיין,

את המוות והיסורים.

בעיניים האלו ראה את כל הכוח שאבד.

את הכאב,

את הגעגועים,

את החיילים המתהלכים, בחזותם המאיימת.

בעיניים האלו ראה את התקווה.

בעיניים האלו...

וכעת, מסתכלת אני על העיניים האלו.

ממוזערות, מוקפות בעור מקומט, שעבר רבות. העיניים משתדלות לא להעצם,

אך ראו הן הרבה, וכעת רוצות הן לנוח.

לא יודעת אם מרוצה או לא מהקטע הזה.
הייתי חייבת לשחרר קצת מטענים...


110591.
המספר שלי.
אם היו לוקחים לי את הזהות, את השם, זהו היה מספרי.
היום בו נולדתי,
להראות שכן היו חיים אחרי התופת והזוועות.

סבא נקם.
ואני נוקמת בשבילו.