|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
געגוע.
הראש עומד להתפוצץ מרוב כאב עוד כמה דקות.
השפיות כבר ממזמן הפסיקה להתגורר בתוכי,
חוסר ההבנה, הבלבול, השעמום -
הכל פורץ מחדש כל כמה דקות ומזכיר לי איפה אני נמצאת עכשיו.
שירים בעלי משמעות אופטימית גומרים לעיניי לדמוע,
לא מאושר.
שירים שנכתבו על משהו שאני מתגעגעת אליו.
אני נשברת.
ולא נראה שלמישהו איכפת.
| |
PAIN
You're sick of feeling numb.
You're not the only one.
I'll take you by the hand,
And I'll show you a world that you can understand.
This life is filled with hurt,
When happiness doesn't work.
Trust me and take my hand,
When the lights go out you'll understand.
שוב אין מצב רוח.
איזה יופי.
ההורמונים שלי ומצבי הרוח משתנים יותר מאשר לאישה בהיריון, וזה ממש מתחיל להמאס עליי.
אני צריכה משהו שייצב את זה, ומהר.
בקצב הזה,
זה לא יסתיים בטוב.
| |
להשבר.
רע לי.
לא יודעת מאיפה ההרגשה הזו הגיעה. כנראה שהיא כבר מסתתרת לה עמוק כמה ימים, חופרת ודוגרת לאט לאט בתוך הנשמה, לאט לאט...
אני לא מרגישה שאם אבכה יהיה מי שיתמוך ויהיה שם בשבילי באותו הרגע.
אני לא מרגישה שאם אבכה ארגיש משוחררת יותר, שארגיש טוב יותר עם עצמי. אני כן מרגישה שהבכי היא רק נקודת חולשה שמתחילה ומסתיימת בכמה דקות.
ולא יותר מזה.
יותר מדיי שינויים בתקופה כל-כך קצרה.
והשינויים לא לטובה, הוו, בכלל לא.
כל שינוי מעיק עוד יותר, מעצים את התחושה הרעה שמצטברת לה כמו אבק בבקתה ישנה ונטושה. על האבק נוספים גם קורי עכביש. הקורים נעשים חזקים מיום ליום.
בקצב הזה אשאיר את כל המועקה בלב, ואני לא יודעת אם אצליח להוציא אותה אחר-כך. אני לא חושבת שאחזור להיות כמו שהייתי לפני כמה חודשים... יותר מדיי שינויים. יותר מדיי אנשים שאני אוהבת, הולכים. פשוט, נעלמים לאט לאט מהחיים שלי...
אם הם במרחק של כמה דקות, או אפילו כמה שעות.
הם כבר לא שם בשבילי.
ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני מרגישה שאני מוקפת בחברות, אני יודעת שיש לי עם מי לדבר. אני יודעת שבהפסקות תמיד יהיה לי עם מי להיות, עם מי לצחוק, עם מי לחייך. אבל אני לא מרגישה שזה נמשך, אני לא מרגישה ש... שאת המועקה אוכל להוציא לאנשהו.
נשבר לי מהשגרה. נשבר לי מהימים הארוכים האלו, אני חייבת חופש. עכשיו. אני לא יכולה להמשיך להגיע הביתה כשבחוץ כבר חושך, אני לא יכולה להמשיך עם השגרה של לקום בבוקר, ללכת לבית-הספר, לחזור הביתה - להתכונן למבחנים, בחנים, להכין שיעורי בית. אין זמן לחופש; אין זמן לקרוא, להפגש עם חברות, אין זמן לכלום.
זה רק גורם לי להשבר עוד יותר.
ואני יודעת שאני בחרתי לעצמי את המסלול הזה, ואני שמחה שבחרתי אותו - כי המגמה כייפית ואני אוהבת אותה. אבל הגעתי לנקודה שבה אני כבר לא נהנת לנשום את האוויר שאותו אני נושמת. אני חייבת לשנות אווירה, ומהר.
אני לא יודעת אפילו להסביר מה שעובר עליי.
אני בעצמי לא יודעת מה עובר עליי.
הכל כל-כך מורכב, כל הזמן משתנה.
ומתי כן יהיה לי טוב?
ומתי אני אקום בבוקר עם חיוך אמיתי על השפתיים, בידיעה שהמשך היום יהיה נפלא? נהדר?
ומתי, מתי באמת - ארגיש שיש מישהו אחד, שאוהב?...
מתי?
.I don't think my hope is there anymore
".I wonder what it's like to be loved by you"
| |
חרא יום. חרא מצב.
מי היה מאמין.
חודשיים,
ועכשיו הכל מחליט לצאת החוצה.
הדמעות נשטפות.
מילה אחת, נושא אחד. כל הכאב פשוט נשטף החוצה... והוא לא עוצר.
וזה ממשיך.
הגיע הזמן באמת.
| |
Crashing to the floor
after all this time
I never thought we'd be here
never thought we'd be here
when my love for you was blind
but I couldn't make you see it
couldn't make you see it
that I loved you more than you'll ever know
a part of me died when I let you go
I would fall asleep
only in hopes of dreaming
that everything would be like is was before
but nights like this it seems are slowly fleeting
they disappear as reality is crashing to the floor
after all this time
would you ever wanna leave it
maybe you could not believe it
that my love for you was blind
but I couldn't make you see it
couldn't make you see it
that I loved you more than you will ever know
a part of me died when I let you go
and I loved you more than you'll ever know
a part of me dies when I let you go
שונאת להיות במצב רוח דכאוני משהו.
שמישהו יגרום לזה להעלם.
בבקשה...
[פגשתי את המחנכת הבאה. נראית נחמדה... נקווה לטוב.]
| |
אובדן.
בום. 60 שניות.
בום. להחליט מה לעשות קודם.
בום. שתי שניות לקלוט מה קורה.
בום. שמונה שניות למצוא את התיק.
בום. חמש שניות לדחוס לתוכו כל דבר אפשרי שנראה בדרך.
בום. שניה לפתוח את הארון.
בום. ארבע שניות לדחוס כמה שיותר בגדים.
בום. עשר שניות לשים נעליים.
בום. חמש עשר שניות לאסוף את כל מה שנשאר.
בום. חמש שניות לקרוא לכולם.
בום. עשר שניות לרדת למקלטים.
מקווה שאת השיקולים האלו לא אצטרך לבצע.
זהו.
מהיום אפשר להוסיף אותי ל-1 מתוך שלושה ילדים בארץ הזו.
אתמול בלילה העיניים שלי היו אדומות. נפוחות. יבשות. נטולות דמעות. עד עכשיו אני לא מעכלת את זה. לא מעכלת את מה שיקרה... למרות שכבר כמה זמן חשבתי על זה. חשבתי שזה יקרה. ציפיתי שזה יקרה עוד הרבה זמן... יותר נכון, רציתי וציפיתי שזה לא יקרה בכלל.
מהיום, גם אני אצטרך להגיד "מצטערת, את שישי אני עושה את אצל אבא. אני לא יכולה לצאת איתכם השבוע..." בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה אחת מהילדים האלו. בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך לנדוד מבית של אמא לבית של אבא.
בחיים לא חשבתי שאני אכעס על שני האנשים שאני הכי אוהבת בכל העולם.
אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר. אני לא יודעת למה אני כועסת עליהם. אני יודעת שזה יועיל להם, יעשה להם טוב יותר. אני יודעת שהם יהיו מאושרים יותר. אבל אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת בכלל...
אחרי 15 שנה ששני ההורים גרים באותו הבית, פתאום ככה סתם... זה כואב. כואב כל-כך.
הרגע שהתחלתי לבכות בכי כואב ומר היה הרגע שאמא אמרה לי שאבא עוזב באוגוסט. התחלתי ליילל כמו תינוקת. לא יכלתי לקלוט שאבא צריך לעבור... הוא יתנתק מכולם. הוא ישנה את שגרת החיים שלו, הכל מההתחלה. אצל אמא זה לא יהיה ככה. אולי בגלל זה אני כועסת עלייה יותר...
אני מרחמת על אבא כ"כ. הוא הולך לגור לבד עכשיו. הוא יצטרך לחפש דירה קטנה כי המצב הכלכלי לא מזהיר פנים... הוא לא ייקח כמעט וכלום מהדברים שבבית. זה כ"כ לא פייר!
דווקא עכשיו.
כל הדברים ביחד מתערבבים לי במקצב אחד; המלחמה, הגירושים, המעבר לתיכון, הפרידה מהחברות, אחותי שעזבה את הבית, אין אהבה...
הדבר היחיד שמנחם הוא שאני יכולה לדעת שהחברות שלי יהיו לצידי.
וכאן אני חייבת להגיד תודה לספיר. ספיר, את לא יודעת כמה המילים שלך עזרו לי אתמול. כמה ניחמת, הרגעת, חיממת את הלב. את באמת צריכה לשקול להיות פסיכולוגית, או נותנת עצות אני לא יודעת אם יש כזה מקצוע...
ושישאלו אותי, "ילדה, מה עשית בחופש הזה?"
אני אענה: "הייתי בכינרת, כן... היתה מלחמה, וההורים שלי התגרשו. חופש מהאגדות!"
עריכה - תודה לכל החברות. תודה, תודה מכל הלב.
| |
מאגר.
לא יכולה לתאר את הכעס שבי עכשיו...
לא יכולה לתאר כמה חרא אני מרגישה.
השפלה זו לא מילה שתתאר נכון את הדבר, אבל אולי גם קצת מזה יש בפנים. מאגר אחד גדול של כעס.
שיתפגר כל העולם. אמן.
| |
תקוות ותמונות.
החלומות של אתמול,
הם התקוות של היום,
והמציאות של המחר.
עוזר ברגעים שכאלו.
הלוואי.
| |
אני מפגרת.
הלך גרוע, גרוע, גרוע.
ואם לא ציינתי, כן אז הלך ממש חרא.
הבחינות למגמת-אמנות הלכו לי הכי גרוע שיכול להיות... אין לי כוח לפרט מה היינו צריכים לעשות, ומה היה וכל שאר הבולשיט, אני צריכה ללכת במקום זה להתכונן למבחן במדעים שיש לי מחר.
אני מקווה שאני אתקבל, אני באמת אוהבת כבר מכשהייתי קטנה אומנות.
אני אוהבת לצייר, אני אוהבת להתפרע לפעמים בפוטושופ. אני אוהבת לצלם, צילום זה הצד השני שלי שאליו אני יכולה לברוח.
ואני כמו מפגרת הראתי לבוחנים את ה"תיק עבודות" (אעלק) שלי. אני מפגרת.
חבל שלא הבאתי כמה צילומים... אולי זה היה יותר משפיע עליהם.
עד שאני מעדכנת, משאירה את הפוסט גלוי כמה ימים,
לא מגיבים.
זה גורם להרגשה חמימה שבלב, שאני לא יכולה להגדיר אותה אפילו (לא). אנשים מתעקשים שאני אעדכן, אבל אני כותבת וכותבת את כל מה שבראשי והם לא טורחים להגיב או לקרוא.
אני יודעת שזה מגעיל, ויגידו "אבל היי! את כותבת בשביל עצמך ולא בשביל התגובות", ואני אענה שזה נחמד שיש סימני חיים שמראים כי מה שאני כותבת בהחלט מעניין אותם.
נקודה למחשבה, לכם קוראיי החביבים.
אה, וסתם כי אני שמחה מזה -
קיבלתי היום 100 במבחן באנגלית.
ואני ממש לא באה מנקודה של השווצה.
| |
יהיה טוב... יהיה טוב, כן?
יש בי צורך עז שכזה להתפרק.
I really sick of this life.
ובאמת שכך...
לפעמים אני פשוט רוצה לנסות ולהיות מישהו אחר. ואני כל-כך יודעת מי... אבל זה לא משנה.
מחר מבחן אחרון ל'עונה'.
במתמטיקה.
אני מקווה שאצליח במבחן ולא אקבל ציון מאכזב כמו בראשון... אני מקווה לטוב.
לפעמים אני פשוט עוצרת ומסתכלת...
והדמעות מתחילות להציף את עיניי.
נמאס לי מהתחושה החרא הזו. לא רוצה אותה עכשיו. לא עכשיו! לא.
שונאת לדמיין את מה שלא יהיה. שונאת לצחוק על זה. שונאת את זה יותר מדיי. את זה.
אני שונאת יותר מדיי...
אבל שנאה זו מצדיקה את עצמה. בזמן שאחרים נהנים ממנה אני סובלת...
ובבקשה אל תשאלו מה-זה.
כי אני לא אגיד. ולא אענה.
סליחה על הקרירות, ככה זה לפני מבחן במתמטיקה.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
