|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½..
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בעיניים האלו ראה כשנולד.
ראה את אימו המחויכת, את אביו המאושר.
את אחיו הגדולים משחקים עימו ומוקירים את הרך הנולד.
בעיניים האלו ראה כשגדל.
ראה כשיחק עם חבריו לשכונה, או שלמד איתם קרוא וכתוב.
בעיניים האלו ראה את הפריחה המלבלבת כל שנה,
את גווני הצבע הירוק מתפשטים אט אט, בנגיעותם של צבעי ורוד, אדום וסגול נוספים.
בעיניים האלו ראה את מה שאסור.
את האפור המתחיל לבצבץ בכל פינה.
בעיניים האלו ראה את אביו, אמו ואחותו,
נלקחים ממנו בקור רוח ואכזריות,
נלקחים אל הלא-נודע.
חיוכם כבה,
וכך גם עיניהם.
בעיניים האלו,
ראה שעתידם נקטע.
בעיניים האלו ראה את בבעותו הופכת צורה שלא הכיר,
את עתידו לאט לאט משחיר.
בעיניים האלו ראה את הזוועות שקשה לדמיין,
את המוות והיסורים.
בעיניים האלו ראה את כל הכוח שאבד.
את הכאב,
את הגעגועים,
את החיילים המתהלכים, בחזותם המאיימת.
בעיניים האלו ראה את התקווה.
בעיניים האלו...
וכעת, מסתכלת אני על העיניים האלו.
ממוזערות, מוקפות בעור מקומט, שעבר רבות. העיניים משתדלות לא להעצם,
אך ראו הן הרבה, וכעת רוצות הן לנוח.
לא יודעת אם מרוצה או לא מהקטע הזה.
הייתי חייבת לשחרר קצת מטענים...
110591.
המספר שלי.
אם היו לוקחים לי את הזהות, את השם, זהו היה מספרי.
היום בו נולדתי,
להראות שכן היו חיים אחרי התופת והזוועות.
סבא נקם.
ואני נוקמת בשבילו.
| |
מנסה לרוץ ולברוח מהגורל.
בלי לחשוב, בלי להפעיל אף חוט מחשבה.
רצה.
רצה במהירות הרוח. רצה עם זרימתה, רק מנסה להתחמק ממה שמאחוריי. לא יודעת לאן רגליי נושאות אותי, לא יודעת מתי הן יחליטו שלא נותר בהן עוד כוח, לא יודעת מתי אעצור ואסדיר את נשימתי. העיקר לרוץ, לברוח מהלא נודע.
אני שומעת קולות מאחוריי. אני לא מצליחה לזהות אותם. אני יודעת שאיבדתי את שתי אחיותי כבר מזמן, מקווה שלא לטובת שני הקולות הרועמים שהדהדו באוזניי במשך ריצתי הלאה והלאה. בתוך תוכי נשארת עוד תקווה שהכל יהיה בסדר, שאני סתם מדמיינת ובקרוב אשוב לחבקן ולנשקן, להיות קרובה אל חום גופן ולהזכר איתן בכל מיני סיפורים מבדרים, על הילדות הרחוקה והשחוקה שלנו - סיפורים שיעלו חיוך על פנינו.
אך אני עדיין ממשיכה לרוץ.
הרוח שורקת באוזניי, וכבר בקושי שאני מצליחה לשמוע את דפיקות ליבי הרמות; ליבי הפועם בחוזקה מרוב המאמץ אשר אני מטילה עליו.
עיניי קולטות מקום מסתור, מקום קטן וחשוך שבו אוכל להסתתר.
רגליי לוקחות אותי במהרה למקום זה.
אני מנסה להכנס אליו. מנסה להתכווץ עד כמה שאוכל, רק שאצליח להדחס לפינה קטנה וחמה זו. למקום שבו אולי אוכל להרגיש בטוחה ומוגנת, גם אם רק לחמש דקות.
התקופה האחרונה ביגרה אותי בכמה שנים. אני כבר לא חושבת שאוכל לחזור להחזיק בובות עם שיער ארוך וחלק, שיער צהוב מבריק ויפה; את מגע הצבעים כבר לא אדע יותר, לא אדע יותר צבעים שמחים ומגוונים - רק צבעים מתים. צבעים שליבי מזדהה עימם. צבעים שישקפו את מה שמת בי, או יותר נכון - מה שנשאר בי.
וקלאס. הוו, קלאס. מי כמוני אהבה להתרוצץ ולקפוץ על הריבועים המשורטטים על רצפת הרחוב הקרירה ליד ביתי וכמובן שבבית-הספר.
בית-הספר.
לא חושבת שאזכה יותר להביע את מחשבותיי ודעותיי, לא אוכל לנצל את הדמיון המפותח שכולם אמרו שיש לי. לא אוכל להשביע את סקרונתי - מה שניחנתי בו כבר מגיל צעיר מאוד, וזאת אני יודעת כי תמיד אמרו לי שהייתי מתענינת ושואלת על כל דבר שעיניי הצליחו לקלוט בשדה ראייתם.
ועכשיו...
עכשיו, אני רק מנסה להסתתר, להתחבא מ... איך קוראים להם? נאצים אני חושבת. לוחמים אכזריים... לוחמים? אינני יודעת איך לקרוא להם. אני גם לא יודעת מה מטרתם. אמא ואבא לא הספיקו לספר לי מה קורה, מה מתרחש - למה אנחנו נאלצים לעזוב את הבית, את המקום המוגן והאהוב שלנו - רק כשמספר מועט של חפצים על כתפינו, הולכים וחוששים מכל. הולכים למקום צפוף עם אנשים שלא ראיתי לפני כן.
ואז... אמא ואבא הלכו. אני יודעת שהם הלכו למקום טוב יותר, אבל אחיותי לא הסכימו להגיד לי לאן. הן אמרו שהן נאלצו להפרד מהם כשישנתי עוד בשעות הבוקר המוקדמות. אבל אינני יודעת למה להאמין. באותו בוקר שמעתי את אחיותי בוכות ומייבבות, בוכות מכאב.
אמא ואבא למעלה.
כנראה שעכשיו סועדים הם עם אחיותי. חנה עם השיער הגולש והמבריק שלה, צבעו כצבע פחם. עינייה תמיד ברקו בחן, וצחוקה גרם לי לצחוק גם כן. ולאה, תמיד אהבתי להקשיב לה כשקראה לי סיפור אחר הצהריים. מעשירה את ידע עולמי בעוד כמה פרטים, גורמת לי לפנטז על עולמות שלעולם לא אראה.
גופי מתחיל להתכווץ מרוב הקור השורר סביבי.
איני יכולה לזוז. כל שריר בגופי התנוון. רגליי עייפות ומותשות, ואינני חושבות שיוכלו לשאת אותי למרחקים רבים בזמן הקרוב.
אאלץ להשאר בגומחה קטנה זו. בתקווה שאיש לא ימצא אותי, בתקווה שאשאר מוגנת.
לא נותר לי מה לחבק. לא את אמא, לא את אבא. לא את אחיותי האהובות. גם את בובת הדובון שלי כבר איבדתי ממזמן, הבובה שליוותה אותי מינקות.
אני מחבקת את עצמי. מנסה לחמם את גופי, מנסה לספק לעצמי סיבה כל שהיא להמשיך להאבק.
העיניים נעצמות, גופי מתעייף.
אני שומעת קולות, רעשים. אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לרוץ.
רצתי מספיק.
רצתי מספיק לחיים שלמים.
הקולות מתקרבים, המבטא הזה. המבטא שגורם לליבי להחסיר מפעימה, הוא כאן. קרוב. ואני שומעת אותו בבירור.
הצעדים המסודרים, נקישת הכלים החדים על החגורה העשויה מתכת קרה.
הם צועקים, לא חדלים מלחפש ולצעוק. לחפש ולצעוק. אני יודעת שאם לא אזוז אולי תהיה זו הזדמנותי להנצל, ואולי גם להפך. ולמרות זאת, ידעתי שאין לי טעם יותר במנוסה. אין לי לאן לברוח. אני כבולה בשרשראות הדמיוניות שאותן אני כבר מרגישה על גופי ועל נשמתי מזה זמן רב.
איש אכזר צועק ומתקרב אליי. אני יכולה להרגיש את תנועות רגליו ההולכות צמוד אליי. הוא מרים את פיסת המתכת שהסתירה אותי. וכאן, אני.
גלויה.
דבר לא מסתיר אותי יותר, אני גלויה לעיניו הרעות, עיניו הצמאות לרוע ולדם. אני מסתכלת עליו, יודעת שדבר לא יעזור.
דמעות מתחילות לרדת במורד לחיי. אני לא מסוגלת להפסיק זאת. אני יודעת שזה סיפוקם, לראות אותנו נשברים. לראות שאין בנו כוח, לראות אותנו מרימים ידיים. אני מנסה לעצור את דמעותיי, אינני רוצה לתת לו סיפוק זה.
הוא אוחז בי בחוזקה, כמעט ותולש את זרועותיי מגופי הקטן והשברירי, גופי שכולו עור ועצמות. פעם, היה שערי מלא וחלק, היום לא רבות השיערות שנשארו על ראשי.
הוא צועק משהו. לא הבנתי מה, אבל בתוך תוכי הבנתי שהוא צועק "עוד יהודייה!", צועק בזלזול, בכוח מסויים שאני יודעת שנותן לו הרגשה טובה ומחלחל את נפשו בו-זמנית. אני לא מתנגדת, אין בי כוחות לנסות לברוח.
אני גם לא מנסה.
יודעת אני מה גורלם של הבורחים. דם הניתז מגבם אשר מנסים לברוח מגורלם המר, אך גורלם לא משתנה. גורלם נחרץ.
הוא מצמיד אותי לקיר.
הקיר היה קר, קר ומלא עובש. ריחו העלה בגרוני טעם חמוץ ומר, טעם שהזכיר לי כי לא אכלתי כבר כמה ימים שלמים.
גבי היה מופנה לכיוונו ואז הוא סובב אותי.
יכלתי לראות את פרצופיהם הצוחקים בזלזול של שאר החיילים הנאצים, של האנשים שאותם אני מקללת בכל תוכי, בכל הכוח שנשאר לי.
ירקתי עליו. הראתי לו מה דעתי.
אני לא מפחדת יותר.
ירייה אחת.
אני רצה.
רצה מהר, רצה הרבה.
הפעם אני יכולה לשמוע את דפיקות ליבי באוזניי, אך הפעם אני שומעת אותם בצורה אחרת, חיובית אולי?
אני רצה ומסביבי הכל נקי וירוק. אני רצה במקום מואר, במקום שלוו. במקום שבו לרגליי נותר הכוח. אני מרגישה את שיערי מתנופף.
הם עומדים שם.
אחד ליד השני.
אני ממשיכה לרוץ, לא מפחדת.
הפעם חיוך עולה על פניי, חיוך אמיתי.
חיוכם מחזיר לי תשובה. הם כה מסודרים, נקיים ויפים. אני לא חושבת שזכיתי לראותם במצב כזה.
"ילדה שלי,"
אמא אומרת.
אני ממשיכה לרוץ, עד שמגיעה לתוך חיבוקה הגדול. היא מחבקת אותי ואני אותה בחזרה. הרגשתי שהזמן נעלם, החיבוק נמשך לנצח.
שתי אחיותי ואבי גם כן היו לצידי, כולנו שמחים ומיוחכים.
ואני, עם פניי אל גבה של אמא בזמן החיבוק,
מזילה דמעה שיורדת על לחי ברכות.
יודעת שהרס עצום מתרחש איי-שם.
אני את שלי עשיתי, ניסיתי לשרוד. איבדתי הכל. איבדתי את משפחתי, את כוחי.
ואז נשברתי.
אני ועוד שישה מיליון.
כולנו מחזיקים ידיים, יודעים כי ניסינו לשרוד,
אך כלי הנשק והמחלות הביסו אותנו.
תוצאה של מקלדת ומחשבות כאובות.
הפחד שלי משתקף,
הפחד מהמוות.
הפחד משואה שאולי תחזור.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושות והרגשות שלי.
אסור לשכוח.
| |
געגועים.
11 שנים.
לחשוב שהזמן טס כאילו לא היה קיים בכלל.
לראות את גושי הילדים הנוהרים לאולם הספורט, לבושים בלבן, מראה את הכבוד והזכר שעוד נותר בדור שלנו. לשמוע את השירים הצורמים, להרגיש את המועקה בתוך הגרון. והכל מסיפורים שסופרו, מקטעים שנכתבו, מתוכניות שצולמו.
הריי, את יצחק רבין לא הכרתי. לא ידעתי מי הוא בגיל 4, רק אחרי הרצח, רק אז - עם השנים - נהייתי מודעת לקיומו.
מי יודע מה יהיה בעוד כמה שנים. האם העם שלו, של הנרצח - יזכור את חילול הדמוקרטייה שבוצע אז, ב4.11.95? והדור הצעיר, אלו שעדיין לא פקחו את עיניהם בכלל - האם להם זה חשוב? האם להם זה משנה?
חייבים לזכור את האירוע הזה.
אסור לשכוח,
רצח, קטיעת חיים, של ראש-ממשלה ותקווה של עם שלם.
יש עוד דרכים לפתירת בעיות, ואלימות היא בהחלט לא אחת מהן.
מי יודע מה היה אם כל זה לא היה קורה... אם רבין עוד היה בחיים. האם היה טוב יותר? האם היה פה קצת שלום? האם היינו יכולים להנות, כביכול - מהארץ הקדושה?
יותר שאלות מאשר תשובות.
זה בטוח.
השבוע האחרון היה מטורף לחלוטין. לא יצא לי לנשום כרווחה כמו שצריך, ולא היה לי זמן לפנאי. בקושי על המחשב יצא לי להיות, וגם אם כן - למטרות לימודים.
ביום שלישי היה מבחן בתולדות-אומנות, הלך בסדר. אני ממש מקווה לציון טוב... חרשתי על המבחן הזה כמו אני-לא-יודעת-מה. וביום רביעי, היה לנו מבחן בלשון, שגם - אני מקווה מאוד שהציון יהיה סביר ולא יאכזב..
בנתיים, סתם, מנסה "לשרוד" בתיכון. כרגע לא יותר מדיי מסובך וקשה, אבל אני מקווה שזה בהחלט ימשיך ככה ולא ישנה את המצב לכיוון אחר לגמריי.
עדיין מחכה לתחושה של לחץ, פרפרים בבטן, חום ששוטף את הלחיים.
להתרגשות...
לציפייה ולגעגועים,
לאחד ההוא...
ומתי הוא יגיע?
| |
מסדר הנופלים.
הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר. הם באים - שמות, פנים, עינים - ומתיצבים אל המסדר. הם באים בצעד גבר, חזקים ושזופים. הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים. הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר. גבורים כאריות, עזים כנמרים, וקלים כנשר.
והם עוברים אחר אחר בין שורות של מלאכים. המאכילים אותם ממתקים ועונדים על צוארם פרחים. ואני מביט בהם והם כולם שמחים. אלה האחים שלי, אלה האחים.
והם פוגשים זה את זה, עיניים שחורות וכחולות וחומות. והם מזכירים זה לזה שמות וכלים ומקומות. ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה. ומתפרצים פתאום יחד בקריאות: כיפק-היי! והם פוגשים בקהל הרב רֵעים וידידים. והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים. והם פורצים בשירה ומוחאים כפים. ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים. והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה. כי חבורה שכזאת לא הייתה עוד למעלה. ואז פתאום שומעים הם קולות מוכרים בוכים. והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים, הילדים והאחים. ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים. ואז מישהו מהם לוחש: סליחה, אבל היינו מוכרחים. נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים.
אלה האחים שלי, אלה האחים.
וככה הם עומדים והאור על פניהם. ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם. וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם. והוא אומר בקול קוטט למלאכיו הלבנים, אלה הבנים שלי, אלה הבנים.
(קטע שהמחנכת הביאה לנו היום. הקטע כ"כ נוגע ללב, ויפה במיוחד. אני לא יודעת מי כתב את זה, אשמח אם מישהו יגיד לי.)
היום הזה קשה. קשה לראות את התוכניות על המשפחות הכאובות, שליבם נצרב בלית ברירה. שילדיהם, בעליהם, אביהם, נלקחו מהם בלי רשות, בלי לשאול, בלי אזהרה.
ואת זכרם אנחנו חייבים להנציח. הם אלו ששומרים על המדינה שלנו. הם אלו שנאלצו לסבול את מכות הטרור הרבות. הם אלה שהקריבו את חייהם, כדי ששלנו ישארו.
הם אלה שאותם אנו נזכור.
| |
אנשים נופלים, אחרים - מכחישים.
אמא התחילה לארוז לזוז בבית ממקום למקום, רצה ללא הפסקה בעודה מייבבת וממלמלת דברים שלא הצלחתי להבין.
ראיתי שעינייה היו נפוחות, לא הבנתי למה... ניסיתי לשאול את אבא, אך הוא, רק בהה בשקט בחלון והסתכל על ההמולה בחוץ. ניסיתי להבין מה קורה, אבל לא הצלחתי.
ידעתי שמשהו לא בסדר, משהו הולך לקרות... הנחתי שאמא לא מתארגנת לעוד חופשה נחמדה עם המשפחה הקרובה, היא נראתה מוזר. פעם ראשונה, שראיתי שהיא לא הסתרקה בבוקר.
ואמא, תמיד מסתרקת בבוקר.
עמדתי באמצע החדר והשקפתי אל החלון. רואה את המתרחש בחוץ... מנסה להבין מה קורה.
ואני רק בן ארבע-עשרה, עוד מעט בן חמש-עשרה, כבר עברתי את הבר-מצווה, אני כבר בוגר. אך בפנים... אני מרגיש כמו ילד. ילד קטן, ילד שרוצה לרוץ בשדות הירוקים, ילד שרוצה להשתחרר מהמטלות הביתיות, ילד שרוצה לרוץ ולרוץ - בלי סוף, פשוט לרוץ. להוציא את כל עודף האנרגיות שנאגרו לי עם השנים בגוף, להשתחרר מכל הכאבים והמועקות...
שמעתי ייריה.
אמא באה מאחוריי וחיבקה איתי חזק, סובבה אותי והמשיכה למחוץ אותי חזק אל חיקה.
הרגשתי קרוב אלייה יותר מתמיד... הרגשתי שאני רוצה לחזור אל הרחם שלה, לחזור להיות קשור אלייה. אל אמא. אל זאת, שתמיד תתן לי את הנשיקה לפני שאלך לישון - למרות שאני כבר בוגר מספיק כדי לכבות את האורות לבד ולצלול לתוך המיטה בשקט - אבל, תמיד אשאר הילד הקטן של אמא, לא משנה מה...
אמא התחילה לבכות, היא התחילה להשבר ולהסדק כמו קיר עתיק, מתקלפת לאט לאט ומראה שגם היא - חלשה.
הסתכלתי אל עינייה האדומות, וחייכתי. ניסיתי לגרום לה טיפת אושר במצב זה...
היא לא חייכה, רק אמרה לי משהו שלא אשכח: "תשאר חזק, בני. אל תוותר! אל תתן להם לכבות אותך. תבנה בית, תקים משפחה, תמשיך את השושלת שלנו..."
לא הבנתי מה היא רוצה. למה היא אומרת לי את כל זה?
אבא קם מכיסא הנדנדה הישן. הוא התחיל לדבר, אך עדיין הביט אל החוץ.
"הם באים."
ואני לא הבנתי מה קורה.
מישהו דפק על הדלת בחוזקה, כאילו עמד להפילה על האדמה ובדרך לנסות לשבר אותה.
"החוצה! כולכם!"
אמא הפסיקה לבכות. היא לקחה את התיקים והדברים שארזה, ונתנה לי, לאחי ולאחותי דבר מה להחזיק.
יצאנו החוצה, אל הכיכר המרכזית.
כבר שנתיים שאנחנו חיים בפחד... כבר שנתיים שלא יכלתי לרוץ בחופשיות בחוץ. כבר שנתיים שאמא ואבא מדברים בסתר בלילות, אבל אני שומע.
ראינו הרבה אנשים בכיכר, היא הייתה "מוצפת". את רוב הפרצופים הכרתי. איך שלא? העיירה לא הייתה גדולה במיוחד, ואת רוב האנשים הטובים הכרתי במשך רוב חיי.
חייל ניגש אל אבא, אמא ואחותי ואחז אותם בחוזקה. הוא לא הסכים להרפות. אני ואחי נשארנו מאחור, לא הבנו מה קורה. אמא הצליחה להשתחרר ורצה אליינו במהרה, נתנה לנו חיבוק חזק ונשיקה על כל לחי. החייל בא ולקח אותה שוב. יכלתי לראות את אחותי מחבקת את אבי, מנסה שלא לבכות.
פתאום שמעתי כמה יריות, ראיתי אנשים נופלים על הרצפה ודם שוטף את גופם בלי קץ. והזוועות האלו לא הפסיקו ברגע זה, אלו היו חלק קטן מהקשיים שנאלצתי והוכרחתי לסבול.
אמא ואבא כבר הלכו...
יום-כיפור זה היה. יום שאותו לא שכחתי, ולא אשכח.
היום,שבו ראיתי בפעם האחרונה את אבי, אמי ואחותי.
לא הצלחתי להוציא את המייטב מהקטע הזה... זה קשה להוציא מסיפור כזה.
ניסיתי לכתוב על סבא, סבא שלי... וזו באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אמו, אביו ואחותו. ביום כיפור. בכיכר...
וגם סבא, היה רק בגילי, קצת יותר מבוגר.
נאלץ לחרוט את פרצופיו של אביו ואימו, ואחותו הקטנה... נאלץ לעבור השפלות וסבל רב. ועל זה אני מעריכה אותו.
ואני כל הזמן ממשיכה להגיד, ואגיד -
שהוא הצליח להתקיים, הקים משפחה, והצליח לנקום את נקמתו שלו (כמובן שאי-אפשר לנקום דבר כזה...), והצליח להשתקם ולהמשיך את שושלת משפחתו. לראות עולם, להשאיר חותמת קטנה שאומרת "הייתי פה". "נולדתי, רצתי, שרדתי, התקיימתי".
וימשיך להתקיים.
היום דיברנו עם המחנכת על השואה, קצת.
היא הקריאה לנו קטע של מכחיש-שואה. רציתי לקרוע דפים, להוציא אנרגיות, להרביץ. לא יודעת מה. זה מעצבן אותי שאנשים מכחישים את השואה.
לא, כי אין עדויות חיות, נושמות וקיימות, עם סיפורים. לא, הריי אין תמונות ומידע. לא, הרי החליטו לאסוף קבוצה של אנשים ולחלק להם סיפורים בידיוניים שהם יצטרכו לספר למשפחה שלהם במשך חייהם.
מכחישי-שואה הם אנשים אידיוטים.
פשוט כך.
ואני אקרא להם איך שאני רוצה. כי הם חראות של בני-אדם, מכחישים טבח בבני-אדם בדיוק כמוהם. אה, לא, הם לא כמוהם - הם יהודים. נורא שונה, לא?
הנושא כאוב, וצורב.
יום השואה עושה לי רע בלב... בטקסים אני מנסה לשים שער קטן בראש שלי שלא ייתן לכל הטקסטים לחדור לראש. מן תוכנית הגנה שכזו... הספיקו לי הסיפורים. קשה לי עם זה...
ואני חושבת מה היה קורה אם אני הייתי צריכה לעבור כזה דבר.
אבל ישר משנה את המחשבות, ומתפללת שזה לא יקרה. מתפללת שסבא, וכל שאר ניצולי-השואה, וכמובן - ששת מיליון היהודים שנספו כך סתם - יראו שהעם שלנו עבר התעללות שאי-אפשר לתאר, פעם אחת, ולא יותר.
אף עם לא צריך לעבור כזה דבר.
הריי, בסופו של דבר - לכולנו יש דם אדום, לב, כליות, ריאות, קיבה, עיניים, אף, פה.
כולנו דומים, אבל שונים.
וזה משגע אותי שאנשים לא מסוגלים להבין.
אני לא אשפוט אחרים לפי הדת שלהם, או לפי האמונה שלהם בכלל. אני לא שונאת ערבים כי הם כאלו, אני שונאת טרורריסטים. אני לא שונאת גרמנים, אני שונאת את אלו שרצחו בשואה. אני שונאת ניאו-נאצים, ואני באמת לא צריכה להסביר למה.
אני לא שונאת נוצרים, הם בהס"כ כמונו - רק שהם מאמינים בישו, בברית-החדשה, בדברים שונים.
כולנו בוניים מאותו החומר. כולנו נושמים את אותו האוויר.
חבל שאנשים לא מסוגלים להבין זאת.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה -
אסור לשכוח, חייבים לזכור. אסור לזלזל ולצחוק, צריך לכבד.
| |
כבר שבוע בלי אמא.
נסענו היום ל"יד-ושם", מבית-הספר.
אבל, לפני זה - למדנו בבוקר פיזיקה. אין לי מושג מה היה ומה התרחש, מרוב שעמום פשוט קישקשתי במחברת וכמעט ונרדמתי. בשעה השנייה, מקרא, לא למדנו בכלל בגלל שהיה לנו חצי-שיעור. במקום זה, המורה חילקה לנו את המבחנים.
בסביבות תשע וחצי, יצאנו החוצה והתחלנו לעלות על האוטובוסים.
הגענו לירושלים, "יד-ושם", בסביבות אחד-עשרה אם אני לא טועה... התיישבנו על הספלסלים ואכלנו את ארוחת-הבוקר שלנו. אחרי רבע-שעה בערך, שבה כירסמתי ללירז קצת מהחטיפים - סלחי לי (:, נכנסו לחלק במוזיאון, ושם פגשנו את המדריכה שלנו להמשך הסיור. היא הביאה לנו מן אוזניות מגניבות כאלו שמחוברות למכשיר-קשר, שבעזרתן נוכל לשמוע אותה במשך כל הסיור. משם, המשכנו לבניין אחר, והפקדנו את התיקים (תרמילי-גב) שלנו. לקחנו את חפציי הערך שלנו, והמשכנו הלאה.
נכנסו למוזיאון עצמו, ובכניסה היה משולש ענקי שהוקרן עליו סרט נע, שהורכב מתמונות וקטעי-ווידיאו, לא ראינו הכל, אבל זה היה יפה יפה.
המוזיאון גדוש בדברים, יותר מדי להסביר... מה שאני כן אוכל להגיד הוא שהיו במוזיאון כמה פרטים שפשוט צימררו אותי; שתי צמות שנשמרו של ילדה קטנה, חלקים מרחובות גטו וורשה, פסי הרכבת (רציתי לבכות כשראיתי את זה... נזכרתי בסבא.), נעליים, חלק מהקרון של הרכבת... שאני מניחה שאתם יודעים לאן הובילה, תמונות שאני ממש לא רוצה לתאר. ועוד המון...
בכלל, זה נורא. כל הקטע של השואה, נורא.
לא נקלט.
לא יקלט.
כמה פרמיטיבי אך עדיין מתוחכם יכול להיות בן-אדם. איך אנשים יכלו להמשיך לחיות בידיעה שכל יום נהרגים אלפי אנשים, שלא עשו כלום, פשוט האמינו בדת שונה משל האחר? איך חיילים גרמנים, שירו באותו יום באדם, יכלו להסתכל על עצמם במראה?
איך, לאנשים היה הכוח וחוסר-השפיות, להפשיט ילדים קטנים, נערים, מבוגרים, להשפילם - ולזרוק אותם לתוך חדרים מצומקים, להחדיר גז מרעיל, להרוג אותם? איך, לאנשים היה חוסר-לב-ורגשות, לאחוז את הגופות שעדיין לא הספיקו להתקרר, ולהכניס אותן למשרפה כאילו היו לא כלום?
איך?
ואני לא יודעת אם אני יכולה בכלל לקרוא להם אנשים, בני-אדם. הם לא חיות. חיות לא היו עושות כזה דבר. רצח המוני? חיות הורגות מתוך דחף טבעי לאוכל, לא כי הן רוצות. אבל הם, הם... הם הרגו סתם.
אני כל-הזמן שואלת את עצמי, מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לחיות בתקופה הזה. להסתתר, לברוח, לאחוז בחיים שלי כל יום מחדש. לקוות למשהו טוב יותר, לקוות שהכל ייגמר. לעמוד ולראות הרי גופות כל יום מחדש. להראות כמו שלד?
ועוד לקוות...
אני מעריצה כל ניצול שואה (שלצערי, משנה לשנה, נפחתים...) שעבר את הטרגדיה הזו. "חוויה" משהו.
וכשאני חושבת על כל המשפחות שהלכו סתם...
על המשפחה של סבתא, כל בנות-דודותיה הלכו, הדודים, כמעט כולם. המשפחה של סבא... סבא הגיבור. סבא שברח מירי של גרמני. על סבתא-רבא, שאמא נקראה על שמה, על סבא-רבא, על הדודה - אחותו הקטנה של סבא, לאה - של אמא, שאמא לא זכתה להכיר... על כל שישה מיליון היהודים שהלכו סתם, כי מישהו חשב שאנחנו לא טובים, אנחנו סתם זבל מהלך על שתיים.
ואת האנשים האלו, שכבר אמרתי שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא להם בני-אדם, אותם - אני מקללת.
שהיה להם, יותר נכון - לא היה להם: את הנשמה, המצפון, חוסר לב... - והם הרגו ונהנו מזה.
לא יום השואה, וכבר אני מזילה דמעות על אלו שנשרפו, עונו, הושפלו, נהרגו, נטבחו, נאסרו, נבזזו, נעקרו, הומתו.
ובעצם כל יום זה עולה אף לדקה במחשבותיי...
ובמעבר דיי חד אפשר להגיד, למשהו אחר (ומצטערת על ההפרשים הריגשיים פה).
אז, סוף-סוף, ביום שני הגיע המכתב ובישר לי כי התקבלתי למגמת אומנות. כל-כך התרגשתי שפתחתי את המכתב ופשוט קפתי מאושר. אבל עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני כבר לא יודעת אם אני באמת רוצה ללכת למגמה הזו...
עוד שבוע נרשמים לתיכון, ואין לי מושג מה אני הולכת לעשות.
בנתיים אני חושבת ללכת למגמה, ואם לא אהנה בה אעבור לכיתה עיונית, לכיתה רגילה. אבל עד אז...
כבר שבוע שאמא שלי לא בבית... חשבתי שיהיה לי קשה יותר (כן, אני ילדה של אמא, מה לעשות?), אבל הגעגועים לא חזקים כמו שהיו שהייתי קטנה יותר.
הימים עוברים וחולפים, ואני מרגישה בסדר. אבא בבית, אני פה ושם רואה את אחותי, סבא וסבתא... אני מרגישה שאמא חסרה לי, אבל אני לא בוכה מרוב געגוע.
אני בטוחה שכבר ביום שבת זה ישתנה... אבל בנתיים זה לא.
אולי כי התבגרתי, לא יודעת. אם הצלחתי לשרוד עשרה-ימים עם אחותי במדינה שונה לגמריי, ועוד רק עם אחותי (זה גורם למריבות, והרבה [אני חביבה אלייה, זה נורא (:]), אז שבועיים זה כלום...
טוב, נו, שתחזור ומהר ותבוא עם מתנות. P:
ואל תשכחו - היינו יהודים, אנחנו יהודים, ונשאר יהודים. לא משנה מה יהיה.
| |
לנצח אחי.
אזכור אותך תמיד,
וניפגש בסוף,
אתה יודע.
הרבה אין לי להגיד בנושא. רק שזה כואב, כואב בכל עשר השנים האחרונות.
למרות שהייתי רק בת ארבע שזה קרה, ולמרות שאני זוכרת שאמא בכתה אבל לא הבנתי למה, ולמרות שאט אט הוא הופך אך ורק לזכרון כתוב, אני מרגישה כאב מסוים - כאב של אובדן.
אתמול בערב הלכתי לטקס של הנוער בהרצליה, לזכרו של רבין. היה קר, וזה דיי מצער אותי כי מרוב הקור (והפאקצות שהיו סביבי..) לא יכלתי באמת להתרכז בטקס (אולי גם בגלל שלא ראיתי טוב, המשקפיים היו בבית).
היום בבית-הספר המחנכת שלנו דיברה איתנו על יצחק רבין ז"ל, על כל מה שהיה קשור לזה. ובסוף (ממה ששמעתי) זה התגלגל לנושא המדיני הכאוב, אבל לא נכנס לזה עכשיו.
בשל"ח, המורה שלנו הביאה לנו כל מיני עיתונים מתקופת הרצח, והיה מרתק לדפדף בהם ולראות את המודעות והכתבות הבלויות.
היתה תמונה אחת, רגע אחרי היריות, שישר דחפו את רבין לתוך המכונית ורואים את רגלו מבצבצת מאחורי כל המאבטחים.
היו הרבה תמונות של יגאל עמיר, יותר מדי...
וגם בעיתונים היומיים, בתקופה שלנו, זה נראה אותו דבר.
כתבות שלמות על אבל שאנחנו כבר מכירים ויודעים, על דבר שנלקח באכזריות ולא ישוב.
אמרתי לספיר,
שהוא נראה איש כ"כ טוב, כ"כ חמוד ונחמד, הקריב את כל חייו אל המדינה הזו.
המדינה שאני שונאת, מתעבת, מעדיפה להכחיש.
והוא,
איבד את חייו בגללה.
לקח את חייו,
וכך הוא הלך.
בהם הוא בטח.
ואחרי עשר שנים,
חוזר המלאך.
לאותה כיכר,
שבא הוא נלקח.
יורד משמיים,
אל האנשים שתחתיו.
יורד מלמעלה,
לבקר שוב את אוהביו.
אך אף אחד לא רואה,
איש לא מתבונן.
כולם בוכים,
עוסקים באבל.
אבל המלאך פה,
חוזר לאותה הכיכר,
למציאות קצת שונה,
חוזר אולי בפעם האחרונה.
ומאז השתנה,
מאותו לילה מלא בדם.
כנפיים נוספו לו,
וחיים גם.
ותמיד יתבונן עלינו מלמעלה,
ישגיח,
שלא ייהרסו את מה שטיפח.
והוא שם למעלה,
שומר עליי.
והוא שם למעלה.
דואג ליקיריי.
| |
יצחק רבין, ז"ל.
4.11.95
וכך עברו להן 10 שנים,
כאילו, רק אתמול זה היה.
כאילו, רק אתמול הייתי בת 4,
אמא גיהצה בגדים שהיו זקוקים ליישור,
וישבנו כולנו בסלון.
מתוחים וכאובים,
לא יודעים מה קרה.
מבולבלים.
למרות שהייתי ילדה קטנה,
הרגשתי
שמשהו לא בסדר.
ידעתי
שמשהו קרה.
ועכשיו אני מבינה כבר הכל,
וחושבת עד כמה נורא זה היה.
ועדיין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
