קרו מספר דברים טובים לאחרונה, התחלתי לעבוד.
אם הייתי יודעת שיש בזה יותר יתרונות מחסרונות אז אולי הייתי מנסה את מזלי בלעבוד כבר קודם, אבל מאיפה הייתי אמורה לדעת את זה? בדיעבד הנחמד לא בא ואמר לי את זה, הוא תמיד בא אחרי שהכל נגמר ומוכיח אותי על שטויות שעשיתי או לא עשיתי, מאחר כרוני.
העבודה לא נותנת לי זמן לחשוב, וכשאין זמן לחשוב ונמצאים בלחץ ובסביבת אנשים - אז אין דיכאון, אין מספיק כח למחשבות מדכאות כשאני חוזרת הביתה, וטוב שאין :)
כשנכשלתי בטסט הראשון שבוע שעבר הרגשתי שאני ממש חייבת את העבודה הזו, סתם בשביל שאני ארגיש שאני לא מורששת להורים שלי את החיים, כי למרות שהם עובדים בשביל שלנו יהיה טוב, אפילו להרגיש טוב לא הצלחתי בשבילם, רק לבכות ולהתמרמר על בגרויות ולבזבז יותר מידי כסף לא שלי על ספרים, שיעורי נהיגה של העושק ומסטיקים. אפשר בתכלס ללכת להשאיל מהספרייה הפסיכית במרחק 5 דקות מכאן כל ספר שאני לא יכולה בכלל לעלות על הדעת, אפשר בלי מסטיקים ועם טעם לוואי של קפה, ואפשר גם לנסות להשלות את עצמי שאני נוהגת טוב ושיש לי ביטחון בעצמי לכמה דקות ואיכשהו לסיים עם זה.
אבא שמח עכשיו, הוא מרוצה ממני, הוא לחש לי אתמול בזמן העבודה שהוא לא רק מעריך אותי אלא מעריץ אותי, וממש נחמד לשמוע את זה מאבא, הוא גם ממש התרגש כשהתקשרתי לבכות לו שלא הלך לי בכלל בטסט, הטסטר המעצבן גם בלם לי את השכל וגם אחר כך עוד צריך להמשיך בטסט הזה.. בשביל מה לעזאזל? סתם! איזו הרגשה מזויינת זו ה500 ש"ח העלה שעפים כמו האוכל שאנשים משאירים בצלחת בחד"א לפח כשאני עובדת מהר, בעיקר עכשיו שהתחיל להיות לי קצת ערך לכסף ולא מאכילים אותי עם כפית שבא לבכות.
אני ושנאן החלטנו לא לטוס עם החברה שלנו לשם, החלטנו שעדיף להוציא את הכסף שאין על הופעות טובות בארץ ולהתנדב באיזה קיבוץ בנגב במקום.
אני פוחדת ששנאן תימאס עליי, אנחנו יותר מידי ביחד ולפעמים כשהיא שורקת יותר מידי את אותו שיר, באמת שבא לי לקחת את כל התרנגולות המתות שאנשים לא אכלו ולתקוע לה אותן בגרון, שתשתוק קצת ותפסיק להעיר לי על זה שאני הופכת את הא' והע' שלי לה' כשאני שרה, כי אז אני לא יכולה לשיר בכיף שלי והיא הורסת לי את הפוטנציאל למצברוח טוב בעודה שורקת את עצמה לדעת.
נ.ב - אין כמו מקלחת אחרי עבודה מסריחה 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
