שבוע טוב לכולם,
לא יודעת איך מביאים לידי מילים את כל המחשבות, ההרהורים והמעברים החדים שהתקופה החדשה הזאת מביאה איתה.
הכול כל כך מהיר ודינאמי. לפניי שהשתחררתי אפילו שרציתי וייחלתי להגיע לרגע הזה הרגשתי תחושת פספוס והחמצה. שהכשלון נחת לי על הפנים. קיוויתי ושאפתי להגיע הרבה יותר רחוק. רציתי יותר, קיוויתי לממש באמת את כל הפוטנציאל שלי במסגרת הזאת וכשזה לא קרה כשהשתחררתי הרגשתי פספוס. יצאתי לאזרחות עם פנים חמוצות אבל עם תקוות בלב. כמה ימים אחריי שהתחלתי לעקל את גודל השינויי ואת צורת החיים שבין חייל לאזרח טרי, היה בי פרץ אדרנלין וים של תוכניות מגירה לכבוש את החיים שלי מחדש. עם הזמן ההתלהבות קצת קהתה והתחלפתה בחולשה כללית.
לאחרונה אני מרגישה חלשה, עייפה ומצוברחת בלי סיבה ממשית נראית לעין.
ירדתי הרבה במשקל. אני מקבלת המון מחמאות, פרגונים, וזה כייף ונחמד. אבל בניגוד לכל הפעמים בשביל להשיג ירידה ולו הקטנה שבקטנות אני לא מתאמצת.
ושלא תבינו לא נכון, אני שמחה ומברכת על השינוי החיובי שקורה לאיטו ומעצמו, אבל זה על הדרך מביא איתו חולשה ועייפות אינסופית.
אני מכינה את עצמי נפשית לכל המהמורות שיהיו בדרך, לכל הקשיים והמשברים שיגיעו. ואני אף פעם לא הייתי אופטימיסטית גדולה, הם הרי יגיעו.
וכולי תקווה שאני אדע לעמוד מולם בגבורה ולצלוח את הקשיים. אני כמו אקדח טעון, אני קפיץ דרוך שרק מחכה לשעוט קדימה.
ואני כל היום עסוקה, מתרוצצת בין עבודה לבין לימודים בבית וסופרת את הדקות והרגעים עד שזה יגיע.
וכל פעם אני ממלמלת לעצמי, רק עוד חודש. רק עוד חודש. והחודש הזה לא מגיע לקיצו.
ואני מלאת פחדים, אבל יודעת שאני עושה לגמריי את הדבר הנכון...
וזה מצחיק ומוזר באותה נשימה איך הזמן עובר, איך אנשים משתנים, איך אני מתבגרת לעצמי לאט לאט.
איך תקופות הולכות ובאות, ובלי שאנחנו מרגישים דברים משתנים.
"יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו ייגע בנו, משהו יירגע בנו...."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
