אני יודעת שאני צריכה לכתוב, אבל אפילו הידיים חונקות את עצמן,

אני צריכה לפרוק אבל כרגיל לא יודעת מה. 

אני נאבדת בתוך כל האושר הזה (חח מצחיק) וכל המחשבות המיותרות האלה.

אני לא אוהבת לזייף

לא אורגזמה, 

אבל בטח שלא חיוכים, אבל כל כך הרבה פעמים פשוט אין ברירה... 

מתוך חוסר אונים או מתוך כבוד. 

אני נלחמת בעצמי כל כך הרבה פעמים בלי לדעת אפילו, אני רומזת על רגשות 

שלא ידעתי שקיימים בתוכי.

אני מפחדת להגיד דברים שאני יודעת שקיימים, כי מבחינתי עד שלא אמרתי

זה לא קיים, זה לא שם, ובפנים אני יודעת שכן, 

אבל אני לא אגיד, כי ברגע שזה בחוץ זה אמיתי, 

ברגע שזה כתוב או נאמר, אפילו בפני עצמי...

זה לנצח.

ובסוף גם ככה מתים, אז החיים די מיותרים... קהלת.