Everything will be ok in the end, if it's not ok- it's not the end

נכנסתי הביתה דרך דלת הכניסה המעוטרת בגילופי עץ. עוד לפני שמצאתי את עצמי דורך על שטיחון הכניסה לבית, הבנתי שאני דורך על מדרגות הבית שלי. הבית שאליו התגעגעתי כל כך במשך החודש האחרון שאותו ביליתי בצבא. הבטתי אל עבר הידית המוכרת ורק חיכיתי לרגע שבו אהיה מצידה השני, בתוך הבית האהוב והמוגן. נכנסתי הביתה וסגרתי מאחורי את הדלת בזהירות, לא רציתי להעיר את אמא. היא בטח ישנה, היא מוטרדת נורא לאחרונה. היא מפחדת שמשהו יקרה לי בצבא.                                                                                                                                          עוד לפני הגיוס היא ביקשה ממני לשקול בכובד ראש את ההחלטה להתגייס לצנחנים, אבל אני כבר החלטתי. רצפת השיש הבהירה הבריקה, וריח של נקיון עלה ממנה. אבא כנראה שוב ניקה את הבית לקראת החזרה שלי. אבא אוהב לגרום לי להרגיש שהבית מחכה לי ורק לי.

 פסעתי לאורך המסדרון המוביל לסלון וחלפתי על פני דלת חדר האמבטיה שהיתה פתוחה למחצה. האור עלה מן החדר הקטן המרוצף בקרמיקה ירוקה. פתחתי את הדלת לרווחה וראיתי את אחי, יהלי, עומד מעל הכיור ובוכה. לא ראיתי אותו בוכה כך מעודי. יהלי תמיד ניסה להוכיח לי שהוא חזק וקשוח. הוא ניסה להראות לי שהשנתיים המפרידות בין גילי לגילו רק נתנו לו את האפשרות ללמוד ממני כיצד להיות "מאצ'ו", כמו שהוא קורה לזה. התקרבתי אליו ונגעתי בכתפו. רציתי להבין מה קרה לו, למה הוא שבור כל כך. יהלי התנהג כאילו לא שם לב שאני שם. הוא העמיד פנים שאני לא נוגע בכתף הקרה שלו, מנסה להרגיע אותו. זה נראה לי מעט מוזר שהוא מסרב לשתף אותי בצערו, שהרי אנחנו כל כך קרובים.                                    יצאתי מהחדר בהנחה שהוא רוצה להיות עם עצמו. המשכתי ללכת לעבר הסלון שהיה מואר באור עמום וצהבהב. האור הביתי והמוכר הזה תמיד העלה בי חיוך. "אני בבית! אני כאן! חזרתי!" קראתי לכיוון הסלון. יכולתי להריח את מרק העוף שאמא הכינה במיוחד בשבילי, במיוחד בשביל הלוחם המיוגע והרעב שלה. אמא ואבא עדיין לא ענו לי. הם לא שמעו אותי. השענתי את התיק הכבד והעמוס שלי על קיר המסדרון והתקדמתי לסלון.          אבא ואמא ישבו על ספת העור השחורה. הם היו מחובקים זה בזרועות זה. הם לא הרימו את מבטיהם אלי. "אבא? אמא? הכל בסדר?" אמרתי תוך נסיון לחבק אותם בכל כוחי. הם לא ענו. הם לא זעו. הם לא הגיבו. לא הבנתי מה קורה סביבי. לפתע הבחנתי באדם הלבוש במדי צבא היושב בכורסא הגדול והחומה. הוא אחז בידו את כומתתו. "אמא?! אבא?! יהלי?!" צעקתי בכל כוחי. החזה שלי התרוקן מאוויר. הבכי חנק את עיניי. כעת יכולתי להבחין בדמעות הזולגות מעיניהן של אבא ואמא. על השולחן עשוי הזכוכית היו מונחים כמה טפסים. "תעודת פטירה". דמעות נקוו בעיני. זה לא יכול להיות. מי נפטר? מתי? למה לא סיפרו לי כלום? מה קורה פה?  רצתי אל המראה הגדולה בחדר השינה שלי ובחנתי את עצמי. למה אני שקוף? למה אני מתפוגג? רצתי לסלון וניסיתי בכל כוחי לצעוק לאבא ואמא. אולי גם יהלי ישמע אותי. אמא אחזה עכשיו בתמונה המשפחתית מהחתונה של בן הדוד שלי. היא אחזה בתמונה, חיבקה אותה אל ליבה וליטפה את פניי. היא בכתה ללא הפסקה. אבא קם מן הספה וצעק: "למה?! למה??? ל..מ.." הוא לא סיים את המשפט. הוא רק נפל על הרצפה ואחז את ראשו בין ידיו. האיש במדים חיבק את אמא וניסה להרגיע אותה. התודעה החלה לחלחל אל מוחי. אני לא באמת חזרתי. אני לא כאן. אני לא בבית ואני לא במקום מוכר ובטח ובטח שלא במקום אהוב ומוגן. התחלתי להתסחרר. הרגשתי שאני עומד להתעלף. לפתע הכל נהיה שחור. הכל נהיה שקט. עכשיו אני במקום אחר. אני במקום שקט מאוד. זה הכל נגמר. למה אני כאן? למה הכל שחור כל כך? למה הכל שקט כל כך?
עכשיו הבנתי- אני מת.