המאבק החברתי לא רק של ניצולי השואה
כשאני קוראת על מצבם העגום של ניצולי השואה הקשישים, אינני יכולה שלא לחשוב על קשישים רבים אחרים בישראל, אלמונים ומבוישים. ניצולי השואה הם רק קצהו של קרחון מזעזע וחסר חמלה בחברה בישראלית.
לניצולי השואה יש אמנם טיעון שאין חזק ממנו, אך מה גורלם של קשישים אחרים במדינה חסרת חמלה זו? האם מישהו בדק את מספרם? כמה אנשים כאלה יש לנו? עשרות? מאות? אלפים? האם עליהם נגזר לסיים את חייהם בדלות, כאשר סולם הערכים שלהם אינו מרשה להם " לבקש", "להתבכיין", להיות זקוקים או תלויים באחר? יש בינינו כל כך הרבה אנשי ערכים, מהדור שהקים את המדינה והם אינם ניצולי שואה ולכן אינם מרשים לעצמם לבקש את מה שמגיע להם.
זיקנה מכוערת ועלובה מצפה לנו בערוב ימינו. אנשי ערכים ועמל מה שכרם בישראל? דעיכה איטית, פיסית ומנטאלית. זהו לקח עצוב ועלוב לדור הצעיר שרואה, סופג ולומד להכין את עצמו לבאות, ואת משפחתו לעתיד. מה פלא שערכיו השתנו?
אי לכך, תפקידם של הקשישים לא הסתיים כאשר פסקו מהעבודה שפירנסה אותם. על הדור הצעיר לראות את המציאות, להפיק לקחים ולשנות את ערכיו, עיקבו אחרי כספי הפנסיות שלכם, בידקו להיכן הולכים אלפי השקלים שביטחתם בהם את בריאותכם. הרימו ראש, בקשו את המגיע לבם בזכות, כמו ניצולי השואה בערוב ימיהם. הצטרפו אליהם למאבק, דירשו את הכבוד הראוי לכם, ואתם, ניצולי השואה, קבלו אותם לשורותיכם.
הרצלייה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
