B.logi

     ביתה היה צנוע, כשבאתי בפעם הראשונה לבקרה נדהמתי מפשטות המקום, אך לא הערתי לה  מעולם וכך גם שאר חברי הקבוצה שהתאספה אצלה מדי חודש. אחת לחודש היינו אבי הבישן, מיכלי הדברנית בשפה העברית המצוחצחת לפי חוקי העליה הראשונה, שולה המנחה בעלת המבטא הדרון אמריקאי, נורית היוזמת, יעקב, שאינו יודע למה מיחסים חשיבות לעברית, והמורה זבדיאלה, אישה מקסימה ומרשימה, אבל השם שלה, איך היא חיה איתו? כשיבוא תורה לספר על בית אביה אולי יתבהר הדבר, ואם לא? עד אז כבר נתרגל... היום היה תורה לספר על עצמה ומשפחתה וכשיצאה ידידה, בעלת הבית להביא את הכיבוד העשיר שדאגה להכין למרות " שלא לשם כך התכנסנו" אמר אבי: " בית צנוע כ"כ יש לידידה, רהיטים מעט אני מבין, אבל שטיחים? אין? איך אפשר לחיות ללא שטיח? אתם זוכרים שסיפרתי לכם על בית העץ של משפחתי בעיירה בפולין, לא היה בית שלא היה בו שטיח" שולה המנחה, ענתה בזהירות, "איננו באים הנה כדי לשפוט, נודה לידידה על האירוח ולא נמתח ביקורת, טרם שמענו עליה דבר, אחרי שנשמע את סיפורה על בית אביה נכיר אותה יותר לעומק, אבל בלי שיפוטיות בבקשה" נורית: "לא הייתי רוצה לדבר על ידידה שלא בנוכחותה זה לא מקובל עלי" מיכלי: "אנחנו גדלנו בבית כ"כ צנוע, לא היה דבר לאכול, ובודאי שלא היו שטיחים, אבל תמיד היינו שמחים, ואבא היה חד לנו חידות בעברית, ומתוך פסוקים בתנ"כ " יעקב במבטא רומני כבד מגן על בן מינו: "תירו, מה זה חשוב שטיח לא שטיח, אני לא מבין, אבל בהחלט אני מבין שאבי לא מתכוון לדבר מאחורי הגב, בואו נשמע אותו אני בטוח שמאחורי הדיבור הזה יש איזה אינישיטיבה, זה לא רכילות בשביל לרכל" אבי: ” חשבתי...” שולה: "בסדר אבי, אבל בקיצור כי ידידה מיד חוזרת עמוסה בכל טוב ולא היינו רוצים לומר דבר בנוכחותה נכון?” אבי: ” חשבתי... אולי ,  נקנה לה איזה שטיחון... לא גדול... לאות תודה על האירוח...ניתן לה אותו כשיהיה תורה לספר... מה דעתכם?” מפתיע האבי הזה, הסתכלנו זה על זה כשידידה יצאה מהמטבח, כמו שציפינו , מגש עמוס מכל טוב בידיה. הנהנו זה לזה בהסכמה. " מה ההינהונים?" שאלה ידידה שהתדרדרה לכיוונינו במהירות בשל כובד המגש אסתר: ”ידענו שתגיעי עמוסה לעייפה למרות שאת יודעת שאיננו מצפים ממך...” צחקנו צחוק של שיחרור והתנפלנו על הכיבוד שיציל אותנו ממלמולי מבוכה מיותרים.

חודש לאחר מכן היגענו שוב לביתה של ידידה, נושא שטיח דק מגולגל תחת זרועו, צלצלנו בדלת, ידידה פתחה במאור פנים, "ומה הגליל העטוף הזה אצלך אבי, החלטת להביא מקרן להרצאה שלי ? הרי קבענו שאציג הכל במחשב שלי”, "מיד תראי" ענה אבי הוא נכנס בראש התהלוכה, כשאנחנו צועדים מאחוריו בחגיגיות ברוב הדר קרע מן השטיח את הנייר העוטף אותו,

בין שולחן הקפה למזנון עצרה התהלוכה והפכה למעגל, סביב השטיח הנאה שפרש אבי על הארץ, פה אחד קראנו בהתרגשות

"תתח...!!!

"פצ'י !!! התעטשה ידידה :“ אבל אני אלרגית לאבק...!!!”