B.logi

מוקי'לה ממי,                                                                                                                                                                21.6.2007

   רציתי  להוכיח למרפאת ההרזיה  שהצלחתי בלעדיהם ובלי העצות שלהם. כשהיגעתי אמרו לי שבאת לחפש אותי. חבל שדאגת , רק רציתי לשמח ולהפתיע אותך, מצטערת ממי        שלי. אבל לא אהבתי להיות שם. הכל כל כך סטרילי, החלוקים הלבנים, הם התיחסו אלי יפה אבל נמאס לי מהיחס המתנשא שלהם :" אנחנו אוכלים עכשיו חמודה?"..."אנחנו            הולכים לישון חמודה?" ..."לא חמודה, עכשיו זו לא שעת אוכל, תוכלי להתאפק עוד קצת ולא לכרסם ליד החברים האחרים?" ... והאוכל הזה שלהם כל כך יקר וכל כך                     תפל והחדרים חשוכים והחומה שמסביב וה'חברים' ש מ נ י ם,                                                                                                                                                             

      לא רוצה להיות עם שמנים לא היה לי טוב שם. הבנתי שאם החלטתי לרזות אוכל לעשות זאת בעצמי. שכרתי לי בונגלו על שפת הים. אתה לא יודע איזה שיחרור זה                    מהכל, מהאוכל מהעיר.  אוכל כבר לא מושך אותי, אני אפילו מקיאה כשאני רואה אוכל. לא הייתי מאמינה שאגיע להישג כזה. והכל בזכותך! לא שכחתי לרגע    כל היום אני שוחה    ושותה, שותה ושוחה. אין תענוג גדול מזה. כאילו אני משייטת ברחם  העולם.                                                                                                                                         

     ככה רזיתי קצת,  ראית  בתמונות. אהבת את העור השזוף שלי? למה ביקשת שלא אשלח לך עוד תמונות? אני בכל זאת מצרפת עוד צילום אחד,  זה האחרון  אין לי יותר, אתה     יכול לראות אותי בצילום במבט מאחור, כ"כ השתדלתי לשזף טפחיים, כמה אני גאה בעצמי שהצלחתי ללבוש את החוטיני הזה. קצת כואב לי כשאני יושבת  אני מרגישה את העצם,     אבל קצת ספורט יתקן גם את זה. כבר נרשמתי לקבוצה כזו שמתעמלת על החוף הם מתעמלים כל בוקר השכם. מחר יהיה השיעור הראשון שלי איתם