לפעמים, כשאנחנו נקלעים לויכוח ואנחנו נפגעים מפרובוקציה קטנה, אנחנו חושבים לעצמנו:
"הוא העליב אותי, כולם שמעו, אני צריך לענות לו! כאן ועכשיו!
הנה !
עניתי!
הזכרתי לו טיפשות שעשה פעם.
ניצחתי!
עכשיו הפרטנר לויכוח נמצא בצומת דרכים, כולו סמוק מעלבון,
באפשרותו לבחור - איך להשיב?
להראות שנעלבתי?
לנצח ?
או לשאול מי מהקהל הנוכחים את דעתו ו'לחזור למסלול הקודם' ולהמשיך משם ?
למה הדבר דומה לשני נהגים בכביש: לשניהם מטרה, יעד,
אבל אז, כשהאחד מנסה לעקוף והראשון לא ייתן ש'ינצחו' אותו - הוא מאיץ ו...מאבד את הפניה שכיוון אליה מלכתחילה.
ואם לעוקף דרגת חוכמה כמו לראשון? - והוא יאיץ עוד יותר, מה עלולות להיות התוצאות של קרב כזה?
התקרבות מסוכנת ואחד משניים -
או התקלות קלה, כי מישהו צריך לנצח! אז עוברים למילים, משם עוברים לאגרופים עד לניצחון.
או ממשיכים להאיץ ולהאיץ עד שאחד מהם ינצח,
ואם תהיה התנגשות?
ואם ייפגעו חברים במכוניתי? הם לא נחשבים – לא צריך לשאול אותם. הם רק הקהל, אני יודע מה הם חושבים. כל מה שצריך זה להראות מי המנצח כאן.
ואם ייפגעו אנשים ברכב תמים שבא ממול?
אה הם? זה שולי, הם רק הקורבנות של המריבה המטופשת הזו.
הפרטנרים ממשיכים במריבה, שום קהל לא יפריע להם לריב. הויכוח עוד לא הסתיים. הרכבים כבר לא תקינים לקרב, השניים כבר אויבים בנפש. עכשיו מחפשים את האשמים, לשם כך יש בתי משפט
יש עוד במה למריבה
ויש בית משפט עליון,
יש בתי משפט בילאומיים
ככל שירבו המדינות המשתתפות כן תרבה המהומה.
אבל הראשון רק רצה לעקוף ?
למה ?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
