B.logi

כבר שנים אני נקרעת מכאב על גלעד שליט, על משפחת שליט, אני רוצה לעשות מעשה אבל אינני יכולה. אני חשה שידי קשורות. אני רוצה לראות את גלעד שליט איתנו, אבל לא מבינה מדוע חלק גדול מהמדינה שלנו זועק וכועס כנגד הממשלה, דורש ממנה דרישות בלתי אפשריות, מכניס את הממשלה למלכוד

מגביר את דרישות של החמאס החוטף, הלועג וצוחק לנו על ההשתדלות שלנו עבור חייל אחד. רק אחד. זה נשגב מבינתם.

מבחינתם הוא לא אדם, אלא קלף, קלף מיקוח בדרך של ניהול משא ומתן – שהסחורה שככל שהיא נדרשת יותר – היא שווה יותר.                                                                                                  

האדם היחיד שהכניס שפיות לדיון היה קלמן ליבסקינד. במאמר חכם במעריב 25.6.2010, הוא הצליח לשים רק לרגע, את הרגשנות בצד ולחפש פיתרון הגיוני.

קלמן ליבסקינד פרם את ה'פלונטר' ומציע שאת ההפגנות, את הדרישות אנחנו צריכים להפנות לשגרירויות העולם.

ואני שואלת, איך לא חשבנו על כך קודם? היגיע הזמן שהחמאס ייכנס למגננה, ולא ממשלת ישראל. שהחמאס יהיה זה שיצטרך להסביר לעולם כיצד זה במדינת ישראל חרדים לגורל כל נפש, בבחינת המציל נפש, ואילו בפוליטיקת החמאס האדם הוא קורבן של אידיאולוגיה, סחורה, שכל מטרה שלהם תקדש כל אמצעי, גם אם הם חיי האדם שהם סוחרים בהם.