הבוקר, כשפתחתי כהרגלי את המחשב ראיתי את העידכון היומי של בני.
(האתר שלי) ומצאתי שנושאו - הטלפון הסלולארי, קצת התפלאתי וחשבתי לעצמי מה הוא נזכר פתאום בדבר הזה שמלווה אותנו כבר כמה שנים טובות והפך לחלק אינטגראלי של חיינו. משהו שילדים כבר נולדו לתוכו והוא כבר כ כ מובן מאיליו...
תוך כדי קריאה התברר לי שזה בכלל הנושא החם, התפלאתי עוד יותר
ואז נזכרתי
איך שנאתי את הדבר הזה כשיצא, איך חשתי כאילו אהיה מחוברת לאינפוזיה שתהיה מחוברת אלי לעד.
איך לעולם לא אהיה חופשיה יותר, תמיד מישהו ידע היכן אני...
החלטתי – לי – לעולם לא יהיה טלפון סלולארי!
זה היה ב 1996 בעלי דאז ואבי ילדינו, רכש מכשיר כזה בתוקף עבודתו. זה היה בפורים.
שלושת ילדי ואביהם נסעו יחד ואמרו לי להיכן הם נוסעים. זה לא היה לדיזנגוף סנטר, זה היה לאיזו כתובת בשיכון ל'.
היו התראות, היו איומים באוויר "אנחנו נפתיע אתכם הפורים הזה" אבל אני הייתי רגועה. לגבי משפחתי לפחות.
זה היה יום שני לאותו שבוע. ביום הראשון בשבוע שלפניו היה פיגוע קשה בקו 18 בירושליים
כך היה גם ביום ראשון שלפני היום הראשון הנורא הזה
והיו איומים.
אבל לגבי משפחתי – הייתי רגועה, כל משפחתי המורחבת מחוץ לגבולות ת א,
ותהיה הפתעה. הם "הבטיחו" אז היא חייבת להיות במרכז החדש ו'הלוהט' בישראל, בדיזנגוף סנטר חשבתי לעצמי. וכעסתי על עצמי שאני חושבת ככה. מן אמונה טפלה שכזו. וכל ה'חבילה' היקרה שלי אפילו לא בכיוון.
הטלפון בבית צלצל – על הקו הייתה חברה של הבן. הם היו בני 13.
"קבענו ב 16:00 בכניסה לדיזנגוף סנטר" היא אמרה.
אמרתי לה שלא ידעתי מכך, אבל אם היא רוצה להיות בטוחה היא יכולה להתקשר לטלפון הנייד של אבא של הבן...
המשכתי בשגרת יומי. השעה הייתה 12:00 בצהריים, בחדשות נשמעו שוב ההתראות.
התקשרתי לטלפון הנייד של אבי ילדי ואמרתי לו "בואו מייד הביתה, יש לי כרטיסים לקונצרט לנוער, עם הקטנה וחברים, בואו מיד!"
ב - 15:45 התקשרתי לנייד הזה שוב, לנייד הזה שחשבתי שנוכל לחיות בלעדיו.
התקשרתי כדי לבדוק מדוע הם מתעכבים. הם היו כבר קרובים . 5 דקות מהבית.
נרגעתי, התקשרתי לחברים לתאם נסיעה לקונצרט
"אבל זה ביום ב' הבא...” אמרה חברתי.
ב-16:15 שמענו את החדשות. בבית.יחד. ילדי אביהם ואני.
החלטתי לרכוש לעצמי טלפון נייד.
כמה שנים טובות הוא היה מחובר אלי ממש
רק בשנה האחרונה נגמלתי מעט. כשאינני רוצה להיות מחוברת אני שוכחת אותו בבית.
אני מנתקת אותו.
אבל בלעדיו – כבר לא אראה את עצמי ...
טלפונים סלולריים כשרים
קול א': הלו!
קול ב': שלום! הגעתי למספר 555-55-55?
קול א': כן!
קול ב':
תתקשרי בבקשה לטכנאי, נתקע לי הכפתור בטלפון!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
