כיפה אדומה ממרציפן במוזיאון המרציפן ב
סנטאנדרה, הונגריה
קסמו של ספר*
או מדוע אני קוראת את גיזת הזהב לרוברט גרייבס
כשהייתי קוראת ספרים בילדותי הייתי מתחבטת בשאלה – זה נכון מה שמספרים שם? זה אמיתי? מצד אחד רציתי שיהיה אמיתי ומצד שני חששתי שאם אדע בדיוק בדיוק, יאבד הקסם.
גם באגדות ( שהיום צריך לקרוא להן מעשיות ) היה משהו שלא נתן לי מנוח , לא הבנתי את סוד המשיכה שלהן, לא הבנתי למה אני אוהבת לקרוא בהן שוב ושוב למרות שידעתי בבירור שאמת – לא אמצא בהן. הן נראו לי כפנטזיות, חסרות היגיון, סיפורים פשוטים קצת טפשיים - מה אני לא יודעת שזאב לא יבלע סבתא שלמה, ובכלל, זאב מדבר בשפת בני אדם? שאי אפשר ללכת בנעל מזכוכית? ומה זה יפָה? מה יפה בה יותר מן האחרות? מה רק בגלל שהיא יפה הוא התאהב בה?
איך זה יכול להיות? הוא הרי לא מכיר אותה !!!
יום אחד , בשנות העשרה שלי שוחחה איתי דודתי אוהבת הספר בפעם הראשונה כמו אל אדם שלם ובוגר, שוחחנו על ספרים, אגדות, והנה זה פלא – גם היא אמרה שהיא מנסה להבין מה מושך כלכך במעשיות האלה.
בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא לבד ויותר מזה - שכבר לא אהיה לבד - רק אני והספר. חשתי שתמיד אי שם, יימצא אדם שרואה דברים כמוני.
כעבור שנים מספר נתקלתי במאמר של משה נתן. הכותרת הייתה קסמן של אגדות. עכשיו אני כבר בטוחה – אני לא לבד.
המאמר היה מאמר סקירה של ספר באותו שם שזה אך יצא לאור. למדתי על ברונו בטלהיים שכתב אותו ושחקר את מעשיות העם של האחים גרים. המאמר היה מרתק. הוא חקר ומצא, מה מושך באגדות האלה, הוא מצא שיש בהן שימוש בסמלים שפונים ישירות לתת מודע האוניברסאלי של בני האדם, שהן משרתות אותנו, שהן עוזרות לנו להיות מוכנים לחיים הבוגרים, בלי להפחיד, שהרי כסיפור פנטסטי – הוא לא אמין, אנחנו קוראים בו ממרחק, בלי להיכנס להזדהות מסוכנת מידי, ויחד עם זאת הוא מטמיע בנו את זרע הזהירות מאמון יתר.
בעקבות פרויד שגילה שלב בהתפתחות וקרא לו על שם אדיפוס, המשיך ברונו בטלהיים לחקור ומצא באגדות מוטיבים סיפוריים שנמצאו עוד קודם לכן במיתולוגיה היוונית.
ומאז סיפורי המיתולוגיה מרתקים אותי ולמרות שהסוד פוענח, עדיין יש בהם עבורי הרבה עניין וקסמן לא פג.
* הקטע נכתב עבור סלון ספרותי של דבורה ( אני לא בצילום ... אולי אהיה פעם... ואולי לא... ) לנושא שבחרנו - ספר