כשקראתי הבוקר את העידכון של טליק הוצפתי מחדש בתמונות שראיתי מילדות, בסיפורים ששמעתי מילדות ואיך השפיעו עלי. נזכרתי איך אימי הייתה נוהגת לומר: "אסור להראות מה אפשר לעשות ליהודים" משפט שהפנים אצלי חשיבה של - 'אל תבייש את עצמך ברבים' שהובילה אל ההבנה של - 'אל תהפוך את עצמך לקרבן'.
נזכרתי איך הייתי רואה את הסרטים של הנשים והגברים העירומים המובלים לבורות ההריגה,
ומה חשבתי אז, הייתי חושבת
'ומה אם סבתי ביניהם?'
'ומה אם אימי תראה אותה ככה?'
'מה זה יעשה לה?'
'איך היא תרגיש ?'
וגם
'איך אני ארגיש אם זו התמונה היחידה של סבתי שתיחרט בעיני ובזכרוני, שכן תמונות אחרות לא שרדו?'
אז עוד לא היכרתי את הסיפור המלא, לא ידעתי כיצד הם באמת נהרגו, אימי באמת חסכה ממני את הסיפור הנורא מכל, היא הנציחה בליבי רק את יפי המקום. את יפי האנשים.
ואת מצילת הורי. דוניה אוסטרטבר.
את הסיפור המלא היכרתי רק לפני שנתיים כשיצא לאור הספר הנפלא, שהיה לרב מכר בכל העולם ( אפילו לסינית הוא תורגם לאחרונה ) האבודים- שישה מתוך שישה מליון - דניאל ... ,**
ה
ספר 'האמיתי' על בוליחוב , ומה בדיוק ובאמת קרה שם בעיירה הנפלאה שתמיד חשבתי שצריך להנציח את נפלאותיה לפני שהוכחדה. את התרבות הנפלאה שהוכחדה***. אבל אז בעקבות הספר יצאה בערוץ הראשון הכתבה שכנים ורוצחים.
שם תוכלו לראות את אימי שאולצה לספר רק על הזוועות.
מאז שפתחתי את הבלוג הזה חשבתי לעצמי מתי תהיה לי ההזדמנות, "הדרייב", לכתוב על כך. אפילו הידיעה על החרדים שלא מוכנים לבקר בקיבוץ לוחמי הגיטאות עד שלא יכוסו מערומים, לא הייתה סיבה טובה לפצוח בפוסט בנושא הקדוש כל כך עבורי.
אבל לפני שמתחיל להיווצר ויכוח אני חשה שאיני יכולה לשתוק עוד. אני רוצה לכבד את זיכרם של האנשים שהושמדו, בשבילי "לכל איש יש שם" זו לא רק סיסמא. כמובן שהייתי רוצה שהידיעה על המובלים לטבח תופץ, אבל לא הייתי רוצה לפגוע בזכרם של הקדושים האלה.
כי כה הם בעיני - קדושים
*** על התרבות שנכחדה יבוא פוסט נפרד
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
