B.logi

אני כל כך לא מבינה את הויכוח לגבי לשון הרע. אני לא מבינה למה חופש הקללה וחופש דימויים של אנשים מעולם הדימויים של בעלי חיים נחשב שחופש דיבור, ולמה איסור על הדבר הזה נקרא פגיעה בחופש הדיבור? ואני לא מבינה גם את ההתנפלות על הדתיים כגוש הומוגני המבטא כל מה שפוגע בחופש הזה.

למה אנשים נאורים ודוגלי דמוקרטיה חושבים שבשם חופש הביטוי הם יכולים לכתוב ולפרסם  כל מה שעולה על רוחם? כל דבר? על כל אדם? בין אם הוא מפורסם או לא? לטעמי זהו לא חופש ביטוי לטעמי זה ניצול החופש והדמוקרטיה כחופש לפעול בהפקרות להתבטא ללא רסן, וגם ניצולו תחושת החופש ללגיטימציה, לרמוס כבוד מינימאלי של אדם באשר הוא אדם.

האם עובד ציבור הופך להיות רכושנו הפרטי לסנוט בו מעצם הפיכתו לעובד ציבור? האם העובדה שהוא עובד ציבור הופכת אותו לרכוש הצבור? זוהי שאלה מוסרית שמציקה לי כבר שנים.

 האם בשל היותו של אדם מפורסם, הופך אותו לבעל חוב לצהובונים? הם, המפרסמים למיניהם אומרים שכשהמפורסמים צריכים אותם את המפרסמים, הם פונים אליהם, ואי לכך אין להם זכות להתלונן ושלא יילונו אם חודרים לפרטיותם של המפורסמים כי הם בחרו להיות עובדי ציבור ובזאת הזמינו לכאורה את הציבור לביתם והפכו אותו לחלון ראווה.

ובכן לטעמי עובדי הציבור התנדבו לעסוק בתחום מומחיותם, והדבר לא הופך אותם אוטומאטית לרכוש ציבורי להטריד ולהציץ בו, ולגבי הפוליטיקאים - התופעה רק עלולה להרתיע רבים טובים לעסוק בפוליטיקה.

ראיתי פוליטיקאים שהחליטו להזמין עיתונות כדי להציג את משפחתם בפומבי במקום ובזמן הנוח להם, מתוך נסיון

לשלוט משהו בפרטיות הפירסומים עליהם, אבל גם נסיון נואש זה הפך קרדום לחפור בו למציצנים למיניהם כתירוץ להמשיך ולתקוף את המשפחות: ”הנה הם מזמינים את זה" ...”הם רוצים את זה"... “הם התחילו..." ואין מי שישמור על צעירי המשפחות, הקטינים, שכל עוונם הוא שהוריהם הפכו לרכוש הציבור.

לפעמים יש לי תחושה שאין תרופה לחדירה האלימה הזו לפרטיות. כן, זו בפירוש חדירה אלימה. והיא מסוכנת. כי כשאדם הופך ל 'רכוש הציבור'. פאנאטים שמבינים כפשוטו: 'נעשה ונשמע' עלולים להוות סכנה עבורו ועבור משפחתו. זו היא סכנה לדמוקרטיה.

­

ולגבי הדתיים? קודם כל אין חיה כזו, יש כל כך הרבה סוגים של מאמינים. 28 חצרות כמדומני רק במאה שערים, ויש קונסרבטיבים, רפורמים, חובשי כיפה אינטליגנטים ומשכילים, ושומרי מצווה ומסורת שאינם חובשי כיפה ולא רוצים להזדהות באמונתם בצורת הלבוש שלהם. אז מה ההכללות האלה?

כמובן שאני בעד חופש האישה, אבל לא חופש להעליב כל אישה דתית באשר היא, ולומר לה שאני יודעת מה טוב עבורה. זכותה לבחור בדרך חיים שבחרה ומתפקידי להיות על המשמר ולדעת שאכן רצונה הוא זה ולא שאולצה לכך.

 אבל אינני בעד חופש ההפקר. וכי איננו צבועים במידת מה? כשהיו שלטי חוצות פרובוקטיביים שהוסרו רק בזכות קבוצות חרדיות, שמא מחה מישהו? לולא הם עוד היו חלילה רואות אימהות ישראל את בנותיהן חשופות לעיני כל בשלטי חוצות ענקיים, כסחורה עוברת לסוחר, ואין חוק שיכול למנוע מנשים צעירות שרוצות להתפרנס כדוגמניות, מלחשוף את גופן. אבל זה כבר הפך להתנייה לקבלת עבודה, או שייחשפו או שלא יעבדו.

ואם כבר נגעתי לנושא הגוף כסחורה, גם חשיפת יתר בקולנוע אינה מקובלת עלי, לא שאכפת לי, מוסרית - זה מביך אותי זה מביך אותי עבור אותם אנשים שרוצים להיות שחקנים ולזכות בתפקידים, אבל מחויבים בעירום מלא כתנאי ואם לא - לא יזכו בתפקיד. האם זה חופש עיסוק? לא. זה חופש המציצנות בתירוץ המעוות של חופש האמנות. זה לא חופש אומנות, זה נסיון למכור גופות של אנשים ולחשוף אותם לציבור מאז שהקולנוע איבד מצופיו לטלויזיה ולמדיה המתפתחת. לא אחת נשאלו שחקנים כיצד עמדו במשימה הזו של צילומי עירום ולא אחת הם סיפרו על ההתמודודות עם הדבר הזה ועם הקשיים. היו שויתרו על תפקידים, היו כאלה שהיו בעמדה לדרוש הופעה כלבבם, לא כולם, כמובן שיש אנשים ששמחים לחשוף עצמם לעין כל, אבל רק שלא יקראו לזה חופש אמנותי וחופש העיסוק. 

ושלא יביאו לי את פסלו של דויד כדוגמא. אם יעשו כך זו תהיה בורות. כי פסלו של דוד למיכלאנג'לו איננה דמות ספציפית אלא דמות אידיאליסטית לא מציאותית ולא אמיתית. מיתית אולי כן.

כך גם דמות 'בריאת האדם' מהפרסקו למיכלאנג'לו בואתיקן. גם שם הדמות היא אידיאליסטית לפני תיאוריית האידיאל האנושי כפי שנתפס ברנסנס ולפני כן ביוון העתיקה.

 להבנתי ראיתי את הדמות הזו כנרמזת בצורה נאטוראליסטית בסרט 'לא רואים עלייך' אני מבינה את הנסיון האמנותי שנעשה כאן, גוף גברי שלא נראה מאיים, אלא פרופורציוני ויפה.

ומצד שני, כשנעדר עירום נשי בסרט (ושמעתי שהיו לחצים בנושא אבל היוצרות התנגדו) העירום הגברי בסרט, יכול להוות רמז: הנה, ראו הגברים איך זה

מרגיש להפוך גוף, לא אידיאלי מיתי נשגב, אלא גוף ספציפי עם פנים ושם וזהות - לרכוש הציבור וכמה קרוב זה מרגיש לחוסר כבוד, כמה קרוב זה לחוש שהנה הגוף הזה רכוש, איך הוא עלול להוות לגיטימציה לנהוג בו באלימות כתוצאה מכך,  מה שזועק הסרט למנוע.

תמונה ראשונה מלמעלה, הירומימוס בוש יום הדין, ציור

תמונה שניה                מיכלאנג'לו,    פסל דויד

תמונה שלישית             מיכלאנג'לו    בריאת העולם, פרסקו קאפלה סיסטינה, ותיקן רומא.