B.logi

באחד מימי הפסח ראיתי תכנית על מאיר אריאל. משפט אחד מתוך אחד משיריו מלווה אותי מאז:

"...מטוס ממריא דרך דמעה שקופה...”

ובדימיוני אני רואה חלון ענק,

ושורת אנשים, נשים, ילדים, גברים, מביטים דרכו למרחבים התכולים

וכל אחד מהן רואה מטוס נוטה וחרטומו למרומים,

והוא מטושטש,

שבור כמו קשית בגביע נוזלים,

וכל אחד מהם שקוע בגעגועיו שאך עתה החלו חונקים 

האחד נזכר באחיו הטייס

האחר רוצה שאימו כבר תשוב

האחת מתכננת נישואין כשיחזור

האחת מקווה שיביא לה בובה

זוג מביט בציפור החופש,

מנסים לשחרר את כבלי הדאגה

ומאחלים הצלחה לבנם בדרכו החדשה.

וזוג זקנים מהרהרים

''שנזכה לראותם שוב,

קצת יותר גדולים,

ולואי ויחליטו בקרוב לשוב

שנוכל ליהנות מהשלבים''