במוצאי יום השואה
ראיתי את הסרט 'המשכונאי'
זכרתי שראיתי אותו בילדותי,
לא זכרתי פרטים אבל זכרתי
את המשחק העוצמתי של רוד שטייגר.
תוך כדי הצפייה
נוכחתי כמה טבעי לי ראות סרטים מ'אז' ועל התקופה
החשוכה ההיא בשחור ולבן. הבנתי
שכל הקונוטציות והתמונות שנחרטו בתודעתי
על 'מה
שהיה שם' צבועות
רק בשני גוונים אלה,
כאלה שהיום אפילו המילה
צבע נלקחה מהם,
הם נקראים או 'על
צבע' או
תת צבע' וכשאני
חושבת על מה שקרה אני 'רואה'
בעיני רוחי רק שחור,
לבן, אפור.
אני שומעת על
אנשים שנסעו למקומות הקדושים שם באירופה
ואיך הם מתפעלים מהירוק כאילו הירוק זה
עכשיו, כאילו
אז היה הכל אפור. הרבה
שחור, אפור
בתוך שלג לבן.
ואני לא יכולה לדמיין לעצמי
את אביב שם ואז,
את הצבעוניות.
והרי גם באביב הם סבלו.
ואפילו כמה אביבים.
ובתודעתי -
ככה היה הכל,
הדיעות המאבקים האידאולוגיות
- קיצוניים.
אנשים נאבקו על הלבן שלהם
והאחר חייב להיות שחור.
הכל או לא כלום. כל מה ששחור
- צריך
לשרוף. אם
שחור – אז שחור עד הסוף.
מקדמת דנא דמותו של יהודה
איש קריות היתה סמל לשנאה. יש אפילו יום כזה בשנה,
יום ששורפים את דמותו.
כל ילד יונק עם חלב אימו את
המנהג שהפך לאהוב ביותר על ילדים קתולים.
על קיום המנהג למדתי לראשונה
כשקראתי את "התופרת". יש מקומות
בעולם שהטקס עדיין מתבצע,
ולגבי השאר אני תוהה אם
בעקבות ממצאים חדשים וזיכויו של יהודה
איש קריות ע”י הכנסיה,
נמחק ציון האירוע מלוחות
השנה הנוצריים.
נראה לי שאפילו
העולם צבעוני יותר היום ,
ואפילו אנחנו רואים את
האחר על גווניו,
יש עדיין כאלה שגדלים על
הקנאות הקמאית הזו, כמו
אותם מנהיגים בעולם השחור שהכרנו – אלה שניצלו את המנהג לשסות אנשים
האחד באחר כדי לעוור את עייני נתיניהם
לבעיות אמיתיות שלא מצאו להן פתרון.
התופרת
-
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=668290&blogcode=13105561
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
