ספרי מתח שגברים נוהגים לקרוא, זה מה שאני קוראת עכשיו. אני מאמצע ספרו של טום קלנסי שתורגם לאחרונה נעול. קראתי לפני כן את ההודאה ג'ון גרישם, ספר מתח משובח בהחלט שמביא שאלות פילוסופיות עדכניות עם תיאורי עומק של גיבורים. סיפורים מעולם המשפט בארה"ב, ראיתי כי טוב ספרי מתח מהז'אנר הזה, ובחרתי להמשיך.
בספר 'נעול' מתוארים מבצעים עלומים של יחידות-חסויות-של-יחידות-חסויות גם מפני החסויות הראשונות, כמעט דימיוני, כמעט סיפורי 'סופר גיבורים שמתרחשים בין השאר בטג'קיסטן, קירגיסטאן, דיגיסטאן... עד שאינני מאמינה שקיימים יישובים בעולם שנושאים שמות כאלה, ואם כן, שיש שם בכלל איסלאם קיצוני ושבעלי חזות מערבית בולטת מסתכנים ונכנסים לאזורים האלה כדי להציל את ארה"ב והעולם, נראה לי הזוי לגמרי.
אבל אמש אני מאזינה לחדשות ושומעת שהמפגעים החדשים בבוסטון קשורים למקומות עם השמות האלה ואני חשה מתועתעת בין הספר הדימיוני למציאות החדשה חוששת שאיננה דימיונית כלל, שיש קבוצות איסלאמיות שהאידיאולוגיה שלהן היא להרוג נוצרים ויהודים שהם חשים שזהו ייעודם בחיים, שייעודם להיות שהידים.
אז כל עוד זה בספר מתח והכל מתואר כאילו בצבעי שחור/לבן – מילא, אבל כשזה מתבטא במציאות – אני כבר מתקשה להבין. מתקשה להאמין.
אני מתקשה להאמין שבעולם המתקדם שלנו, המדעי והנאור חיים אנשים שחיים סוג של אגדה אפלה. לנו היא אפלה ולהם האפלה הזו כאילו הייתה לאור.
אני מתקשה להאמין שמתוך אוכלוסיה שפיתחה אלגברה, אלכימיה, שבימי הבינים למדה לימדה שימרה ופיתחה את פילוסופית יוון, שממנה למד הרמב"ם, שפיתח אותה וחיינו לאורה עד לתקופת התחיה, אני מתקשה להבין ולהאמין שמתוך אוכלוסיה נאורה כזו נולדה הקבוצה החשוכה.
אני מסרבת להאמין שאנשים אפלים אלה אכן מייצגים את האיסלאם או מדברים בשמו, אני חושבת שאפילו אינם מבינים כהווייתו את בסיס אמונתם - את הקוראן.
אני חושבת שאקרא בעצמי בקוראן, אנסה להבין את המקור ממנו נבטו התפיסות האלה, אבל יותר הייתי מצפה שאנשים באיסלאם הנאור יעשו זאת בעצמם וימצאו את הדרך לרסן את העשבים השוטים שיצאו מתוכם, מעוותים את תורתם ואת תדמיתם. האיסלאם המתון הוא בעצם רוב שקט בעולם, האיסלאם
החשוך והרצחני הוא מיעוט שפוגע ומעליב את הנאור. האיסלאם הנאור הוא שהיה צריך לצאת ולמגר את התופעה שעה קודם, לפני שצמחה לממדים האלה.
פילוסופיית ימי הביניים
היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבייהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים.
אבן סינא
http://he.wikipedia.org/wiki
"...אבן סינא כתב רבות על נושאי רפואה, פילוסופיה, לוגיקה, אתיקה, מטאפיזיקה ונושאים אחרים. כ-100 חיבורים יוחסו לאבן סינא - חלקם חוברות של כמה עמודים, ואחרים כתבים בעלי כמה כרכים. כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנה משמעות בלשנית עד היום לספרים שכתב בפרסית טהורה..."
"...החשיבות של אבן סינא באירופה מהמאה ה-12 עד ה-17 הייתה בעיקר פרי של מקריות, שכן חיבוריו אינם שונים במידה רבה מאלה של קודמו גזס, שכן שניהם הראו את השיטה של גלנוס, ודרך גלנוס את זו של היפוקרטס, ששונה מעט על ידי אריסטו. שלא כתומאס אקווינס שפחות או יותר קידש את דעתו של אריסטו כדוגמה של הכנסייה, אבן סינא חלק עליו רבות, כשהוא מאמץ את הגישה של דיון ביקורתי ברוח האיג'תיהד (שעדיין היה חלק מהחיים הדתיים באותם הימים). לפיכך, הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר..."
תורת המציאות, לפי אבו סינא (המשך)
בין חידושיו הבולטים של אבן סינא בתחום הפילוסופיה, מצויה הבחנתו בתחום המטפיזיקה, בעניין השניות שבין מהות ומציאות, ומכאן להבחנה בין ההכרח לאפשרי. לדבריו, בכל מציאות מלבד האלוהים, קיימת שניות של מהות ומציאות: כאשר אנחנו מסתכלים סביב, אנחנו רואים דברים רבים הנמצאים במציאות, אך אנחנו יכולים להכיר בכך שמציאותם אינה מוכרחת, והם יכלו גם שלא להימצא. יתרה מזו, היה גם זמן מסוים שבו הם לא היו מצויים בפועל, והייתה להם רק אפשרות פוטנציאלית בלבד להימצא. בזמן ההוא מהותם כבר הייתה קיימת, אך מציאותם לא; וכך הם מוגדרים על ידי אבן סינא "אפשרי המציאות".
כדי שאפשרי המציאות יצאו לפועל ויתממשו, צריכה להתקיים סיבה אחרת המוציאה אותם מן ההעדר אל הקיום או מן הקיום אל ההעדר. מכאן מגיע אבן סינא להגדרתו של האלוהים כחריג, כמי שמציאותו היא מסוג אחר. שהרי כיון שאי אפשר שכל הנמצאים הם מסוג זה של אפשרי המציאות, שהרי אם כן היה, לא היה שום דבר שהיה הופך את האפשרי לנמצא, אם כן בהכרח ישנו נמצא אחד שהוא מחויב המציאות, והוא הסיבה למציאותם של כל אפשרי המציאות. הרי אם תתקיים שלשלת אינסופית של "אפשרי המציאות" לא יבוא האפשרי לכלל מציאות.
מהגדרתה של "הסיבה הראשונה" האריסטוטלית, ה"אלוהים" בלשון הדת, כ"מחויב המציאות" במובן זה, מעלה אבן-סינא הבחנות נוספות: שאין מציאותו של מחויב המציאות שקולה למציאותו של אחר, ושאין מציאותו מורכבת ואין בה ריבוי כלשהו, ואין בו שיתוף כלשהו. ההרכבה והריבוי מכריחים שאחד מהם יהיה סיבה לשני, ואם כן אין מהם "מחויב המציאות" אלא זה שאין לו סיבה; ומשאין הרכבה אין ריבוי והשתתפות, כיון שאין הבחנה בין שני עצמים אם אין להם מקרים ומאפיינים בהם הם מובחנים האחד מן השני.
למרות הניסוח, לא סבר אבן-סינא שהאלוהים בחר ברצונו לברוא את העולם, והוא נטה, בעקבות המסורת האריסטוטלית, לראות את הבריאה כמעשה המתחייב מחכמתו של האל. הוא הגדיר את המציאות כולה כ"אפשרית המציאות" לא משום שבאמת קיימת אפשרות שהיא לא תימצא, אלא משום שמציאותה תלויה בגורם שאינו אימננטי לה, וכך מצד עצמה היא אפשרית המציאות, ורק מצד זולתה היא מחויבת המציאות.
דברים אלו של אבן סינא מהווים ניסוח חדש של הטיעון הקוסמולוגי, שאינו זוקק הכרה בבריאה. טיעון זה אומץ גם על ידי פילוסופים יהודיים, כמו רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
