B.logi

את הקטע למטה (שבטעות פורסם כפוסט קודם נפרד. אצבעי הייתה קלה על הקליק) קיבלתי הבוקר במייל. התחושה הראשונה שלי הייתה הזדהות, אבל אז נזכרתי ב'גבר החדש'. אני מכירה כמה זוגות צעירים שכאלה, שמדברים בלשון אנחנו (בהריון למשל), שהם שותפים בבית לכל דבר, שאין מלאכה שנראית נשית או גברית, ושאין מלאכת בית נשית בזויה על הגבר. 

שכששני בני הזוג עובדים מחוץ לבית, מלאכות הבית מתחלקות בין הגבר לאישה או ששוכרים עוד כמה נשים הביתה, אחת לטיפול בילדים, אחת לבישול, אחת לנקיון, ואז כל המשכורת של האישה הולכת לשם... טוב התפזרתי מעט...

ופתאום חשתי סוג של ארכאיות.

אומרים שאצל זוגות דתיים עדיין נשמרת הדיכוטומיה, אבל יש לי תחושה שלא, שאולי אצל החרדים, אבל שם באמת שאין לי דריסת רגל ואינני יכולה להעיד.

מה שמזכיר לי יולדות חרדיות שפגשתי בבית חולים שהתיידדנו כל כך, שאחת הייתה צעירה ממני והייתה זו לידתה החמישית והיא בכתה שאיננה יכולה יותר והיא יודעת שככה עליה להמשיך ויולדת אחרת, חרדית גם היא שהתיידדנו מאד אבל לא יכולנו להחליף מספרי טלפון כאילו היא גרה מעבר להררי.

עד היום אני מתגעגעת אליה.