כשקוראים את ההיסטוריה של לנינגרד, היום סנט-פטרסבורג, נזכרים כיצד הגרמנים טבעו שם בשלג מה שגרם לתחילת תבוסתם ולמפלתם הסופית. גנרל חורף.חג שמח.

אבל מסתבר שהסיפור ההיסטורי העובדתי סטרילי מידי. אני קוראת עכשיו את קורות תושבי לנינגרד מידי יום, החל מתחילת המצור הגרמני שהחל בתקופת סוף האביב, שלהי הימים הלבנים שם. הקצבות המזון החלו, האגירה החלה גרמנים מתקרבים ללנינגרד, מצור, רעב.

נשים וילדים חיפשו מזון בשדות. תפוחי אדמה. המטוסים הגרמנים קטלו בהם בפצצות רסס.

גברים ונערים נטבחו בשדה הקרב נשבעים להילחם בטנקים ברימונים, אגרופים, אבנים, מה שבא ליד.

בהתהדק המצור, אזל מלאי המזון, נשים וילדים בלנינגרד קיבלו הקצבות ללחם, היגעתי בקריאה לקטע בו ההקצבה היא 150 גרם לחם ליום לאדם. בתחילה המצור הם אכלו משהו בבוקר, וחשבו על מה יאכלו בצהרים, טעמו מעט שיבולת שועל, וחשבו על מעט הקמח המרובב במים שתהיה מנתם בערב. בתחילה הם עדיין חשו ברעב. אחכ נעשו אדישים, הן עבדו בשרות הצבא, טעמו מעט מים חמים ותפוח אדמה צף, חזרו לביתן, והיו מוצאות שמזווי המזון חסרים במעט שהיה. הן התגנבו ולקחו כשאחיותיהן, אימותיהן לא ראו. גנבו אוכל זו מזו.

הן פסקו לחוש ברעב. כרסן ורגליהן תפחו וחזן, שדיהן נעלמו. כבר לא היה להן די כוח לרוץ למקלטים בזמן הפגזות. מידי יום הן הלכו שעות הרגיעה בין הפגזות הרסס של המטוסים הגרמניים - נופלים מרעב. מתים תוך כדי הליכה. נערים טרופי מבט היכו נערות שזה עתה קיבלו את קיצבת המאתיים חמישים גרם לחם וטרפו אותם מול עיניהם. החורף גבר 5-20 מעלות מתחת לאפס. חשמל לא היה, המים לא טיפסו בצינורות לקומות גבוהות יותר. טטיאנה ירדה עם דלי לקומה ראשונה לאסוף מים, כשעלתה במדרגות ומעדה זלגו מים למדרגות והטיפות קפאו מיד. שכנה החליקה על הקרח במדרגות שברה את האגן וקפאה למוות.

הגרמנים הצניחו לנשים פליירים ברוסית, במילות כיבוש אומרים להן ללבוש לבן כדי שייראו, לא ירוססו בכדורים. יינצלו. אבל מישהו שמע שגם בלוגה היה כך ונשים לבשו לבן, ונראו טוב יותר כמטרות ורוססו.

טרם תיארתי ספר שאני קוראת כשאני עדיין בעמודי האמצע. אבל הזעזוע טרם את שלו. ידעתי שגרמנים טבחו ביהודים בגלל יהדותם, לא הבנתי את הרוע הסיסתמטי הזה, אבל ידעתי שהגרמנים שונאים יהודים, מאשימים אותם בשלל נגעים ותכונות ולכן...

והם הוכרזו כפושעי מלחמה נרדפים. כל אחד ואחד. מילוי פקודה לא נחשב כתירוץ. עכשיו אני קוראת הדברים שתיארתי למעלה, ומבינה פחות ופחות, את הרוע והרצח הסיסתמטי של נשים וילדים רעבים והכל לשם כיבוש בלבד. אני כותבת את הדברים מתוך הלם וזעזוע, מקווה שהטייסים הגרמנים, או מי שנשאר מהם עדיין נרדפים.

ואין נחמה.

ואין ואין ואין מפלט חושות ההלם.

הספר מומלץ לקריאה, חוט של סיפור רומנטי, אמנם לא לגמרי לטעמי אבל כזה שיוצר את אפקט המתח והבנת התנהלות האנשים, שזור בספר. תיאורים מביני נפש אדם, ודיאלוגים משובחים.

ויש גם סרט, מסתבר שנזכרתי מעט מאוחר לפתוח את הספר שחיכה אצלי בתור, אבל אינני יודעת אם עלי להצטער על כך. יש בשורות שיכולות להמתין.

הטריילר לסרט נראה לי סכאריני, אבל לנינגרד, סנטפטרסבורג היא פנינה. אז אולי אצפה בכל זאת. ג'וד לאו משחק שם. וג'וד לאו אצלי זה must

The Bronze Horseman - Paullina Simons