יש
המון התחלות לסיפור הזה אבל סוף אין
לו. ואין
מנוחה. יש
את ההתחלה של אימי. כי
ככה בעצם הכל התחיל. כמה
ימים אחרי שהיא אמורה לחגוג עוד יומולדת
מגיע יום השנה לאבי. ותמיד
אז המטפלת שלה בחופשה וכל הצוות הקבוע
בבית האבות בחופשה ואין לה די כוחות להכיל
את העצב עם עצמה. ובשנה
שעברה היא כל כך חלתה עד שהיגיעה למחלקה
הסיעודית בבית האבות, ומשם
לתומכת. וכל
מי שמכיר אותה שם יודע כמה עצובים לה ימי
אוגוסט. השנה
היא חגגה בשבעה עשר לאוגוסט יום
הולדת 94. והיא
החזיקה מעמד, והתעקשה
להיות נוכחת באזכרה לאבי. ואי
אפשר היה להניא אותה ואי אפשר היה
להשכיח ממנה. אז
התארגנו כולנו, בנה
ביתה וחמישה נכדים להיות איתה.
ואני
יכולה להתחיל מכך שביתי הצעירה לקחה על
עצמה לעשות את כל התיאומים בין האנשים
העובדים (כל
הנכדים כבר מעט שנים אחרי צבא)
לבין
שעות הקיץ החמות שמזיקות לעורי. והאזכרה
נקבעה ל 21 באוגוסט. אתמול
בשעה שמונה וחצי בבוקר. השכם
השכם יצאנו מבאר שבע ומראשון לציון שתי
משפחות בשני רכבים לעבר בית העלמין החדש
בבאר שבע.
ויש
עוד התחלה לסיפור, ובה
שלושת ילדי ואני מגיעים לבית הקברות.
2 דקות
לפני אחי אמנו וילדיו, ואני
לא מוצאת את הקבר של אבי, ואני
מבוישת וכועסת על עצמי שאינני מוצאת את
הקבר למרות שלפי כל הסימנים עמדתי במקום
הנכון ואני אומרת:
"איך
זה שאני לא מוצאת... איך
זה שאני לא מוצאת?"
ומגיע
הרב ואומר:
”המצבה
שבורה"
ואני
אומרת לו:
"מה
פתאום שבורה, היא
צריכה להיות כאן באיזה מקום"
ואני
לא זזה ממקומי ומסתכלת מסביב ופתאום אני
רואה ליד רגלי הימנית, אבן
שיש אפורה, שוכבת
ועליה חרוטה בעדינות בעדינות אותיות
המילה,כמעט
בלתי נראית המילה "שומק" בפולנית. והאבן
שבורה, המצבה
נפלה על פניה והסתירה את המילים היפות
החרוטות על האבן השוכבת מתחתיה, מילים
שצירף אחי בחרוזים, על
האיש החכם השלו ונעים ההליכות ששמע נעימות
הליכותיו נודע בכל העיר.
ואני
רואה את ספסל האבן שעומד מחכה בחלקה –
ואני רואה שצבע הספסל חום, ולא
אפור כצבע השיש, ואילו
השיש של המצבה אפור ונקי, ואני
לא מבינה מה זה אומר. ואני
רואה את אחי שהוציא מיד את האייפון. ואני
מעריצה את השלווה והשליטה העצמית שלו
לעשות את המעשה הנכון,
והוא
מצלם את הקבר בכמה זוויות.
ויש
עוד התחלה. התחלת
ההתחלות, הספקתי
עוד להודיע לסמס לאחי (שלא
תשמע) שהמצבה
נפלה, אבל
הם כבר היגיעו והוא לא הספיק לראות את
ההודעה.
ואז, מהעבר
השני אליו נמלטתי ראיתי את אימי מגיעה
ורואה את השבר ואומרת:
“למה? למה?”
והיה
הדבר הראשון שאמר הרב אחרי שראיתי את
המצבה השבורה -
:"נו
בטח, תראי
איזו מצבה, מי
בונה מצבות כאלה"
ואת
הבילבול שחשתי לשמע הדברים. שהרי
אני בהלם מוחלט ואילו הוא מדבר איתי על
איכות מצבות ואני לא מבינה מה הוא אומר, אבל
פרצה מפי זעקה:
“ אבל
למה לא הודעתם ?! יכולתם
להודיע !! היינו
מתקנים בלי שאימי תדע, והיינו
עושים את האזכרה אז !!... אני
מבינה שלא תהיה אזכרה היום...” והרב
עונה במילים האלה:
" מה
זה שייך אחד לשני"
ואז
עשינו אזכרה על המצבה השבורה,
והלכנו
הצידה להתרענן. והשלמנו
פערים, ניסינו
ל'הבריא' את
המצב החוץ מציאותי הזה ואימי ישבה על
הספסל בלי אומר ובלי דברים, והנכדים
נהנו זה מחברתו של זה, ואני
מאחי, וגילית
על פניו נמשים חדשים, ושאלתי
אותו אם הוא החליט לרשת ממני משהו. ולא
שמתי לב שאימי לא טעמה דבר,
אפילו
לא לגמה לגימה.
רק
כשישבנו איתה בחדר בבית האבות מוטלת
חיוורת בכורסא שלה והנכדים
יושבים ומסתכלים עליה חיוורים גם הם והיצענו
לה שתיה, ותה ולרדת
לקפיטריה איפה שכל חבריה ימצאו את המילים
הנכונות להרגיעה, והיא
רק מניעה
את ראשה מצד לצד. מסרבת
בחולשה.
הלכתי
לחפש עזרה. יש
מטפלות ויש אחיות, הן
תדענה איך מתמודדים עם מצבים כאלה, והן
מיד היגיעו, ואחת
אמרה "אבל
הרופאה אמרה שאת חייבת לשתות כל חצי
שעה" ואמרו
את המילים הנכונות, והיא
לגמה טיפת מים, ואחכ
עוד אחת. ואז
באה חברה שלה וסיפרה איך הילדים שלה לא
מרשים לה ללכת לבית העלמין, ו -
”אמרתי
לך לא ללכת".
ורק
אז אימי קמה ואמרה למישהי במסדרון:
"הילדים
רוצים לקפטריה..."
ירדנו
איתה והיא ראתה אותנו טועמים ושותים והצבע
חזר ללחייה.
ובדרך
חזרה הביתה שמתי לב שלא ראיתי את ילדי בכל
הסצנה, אבל
זכרתי שהם שתקו מסביב לקבר, ובשעת
התפילה. וכעסתי
על עצמי. ושוחחנו
כל הדרך, ופתאום
ראיתי, ראיתי
את מה שראיתי ולא הבנתי קודם. על
המצבה השבורה של אבי לא היה אבק. השברים
היו טהורים ונקיים כשברי הקרח.
השבר
היה טרי.
ונזכרתי
בעובד שניגש אלינו כשהתרעננו בצל, ושמצאנו
פתאום איזה עוגן באמצע המדבר לשטוח את
טענותינו, והוא
סיפר שיש עוד מצבות שבורות ושיש ונדליזם
ושאת המצבות שוברים בוני מצבות אחרים. סוג
של פרנסה. ושאלנו
למה לא מגישים תלונה במשטרה ואמר
שהיגישו כבר הרבה, ושעוד
מעט ישימו תאורה ומצלמות במעגל סגור.
ואז
אימי שישבה עד אז כפופה ושותקת קראה לו
ואמרה:
”אתה
יודע מי זה היה? אתה
יודע שהוא מראשוני באר שבע? שכולם
אהבו אותו? וכמה
הוא תרם לעיר?” ונשבר
לי הלב.
בבית עתיק בבאר שבע חיכינו שתסתיים
בניין הבית הראשון בעיר החדשה באמצע
החולות והמדבר.
ארבע
דירות לארבע משפחות היו בו.
רק
בערב לפני השינה נזכרתי בדברים שלא
התקרבנתי בהם מעולם, במצבות
היחידות של משפחתי העלמין בבולחוב עיר
הולדת הורי, שם
הן מנותצות, איך
שנים נאספים כספים לבנות חומה מסביב למנוע
ונדליזם נוסף, איך
המצבות שם הן פנינה אומנותית וראשונית
עוד מלפני 500 שנה
שמשם העתיקו סגנון מסוים לשאר קברי ישראל
בפולין.
איך
להורים של הורי אין בכלל מצבות.
איך
בא אבי הניצול לארץ ישראל והתעקש גם הוא
להיות חלוץ. ואיך
בארץ ישראל מצבתו מנותצת
מְנוחָה
לֹא נְכוֹנָה
רוּחַ
שֶׁל זַעַם
מנתצת שישׁ
מִתּוֹךְ
חָלָל
פָּרְחָה
נָשְׁמָה
לְחַפֵּשׂ
שַׁלְוָה
וְאֵין
מְנוחָה
שייקה לוי, נומי ארץ
http://videoemail.iwowwe.com/VMail.aspx?T=E&L=9415081&D=5BA738FD-4620-4C65-987D-077B110B4EF9
עמותת ישראבלוג 23.8.20013
http://www.nana10.co.il/
מנוחה לא נכונה המשפחה מסרבת להאמין,
אך נראה כי קבר האב נותץ על ידי בוני מצבות אחרים,
המקווים למצוא כך פרנסה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
