בתגובה ל'חומות של תקווה' הבאתי את הקטע הבא. אני חושבת שהוא אקטואלי שוב, ובמיוחד לאור דבריו של עודד שח, ביומן עם איילה חסון אמש, על אחוז ההנחה שקיבלה טבע במס בהשוואה לאחוז הצימצומים בחברה שגרמה לפיטורין של עובדים של אחת מהחברות הישראליות המצליחות בעולם. איך היגענו למצב שצעירים משתקעים בארצות נכר (ברלין !!!? 
) אחרי שעושקים אותם בישראל ואחר כך גם מתנפלים עליהם כאילו היו הדור שמאס במדינה שהקימו הוריו בעמל כה רב.
קן הנמלים האפורות
יום אחד בהיר אחד, אחרי שפסק הגשם ויבשה האדמה הציץ מקן הנמלים האפורות. הוא היה אפור כמו הוריו וכמו הוריו ומשפחתו בקן היה נמלת 'חדר'. כשראה כמה יפה בחוץ וכמה קשה האדמה, רץ ורץ בשמחה עד שאבדה דרכו. קפצו מולו נמלים שמנות וצבעוניות.
התנפלו עליו היכו בו וצעקו: " לך מכאן שיילוק מלווה בריבית".
ברח הקטן ונס על נפשו, הדמעות סימאו את עיניו. כל היום ומחצית הלילה תעה בדרכים ורק כאשר הפציעו קרני הלבנה בין הטיפות, מצא את ביתו.
הוריו הנמלים העמלניות האפורות, עמדו כל הלילה על שפת הקן... מחכים... לפתע ראו את בנם המוכה והחבול:
"אמא! אבא ! אתם יודעים מה אמרו לי?! אמרו לי שאני שיילוק מלווה בריבית!
הם היכו אותי!
למה?!
"ל מ ה ? ! "
ניקו אביו ואימו את פצעיו, הישקו אותו והאכילו אותו וסיפרו לו את הסיפור הבא:
"לפני שנים רבות חיו הנמלים האפורות בקן גדול ויפה, היו מזמרות תוך כדי עמלן, חיו נמלה תחת גרגריה באושר, כל אביב יצאו הנמלים לגבעת הקודש לברך על האוסף החדש והנפלא, נושאים עימם מעשר לנמלים העוסקים בקודש.
יום אחד פרצו לקן נמלים גדולות ומשוריינות, השתלטו על הקן הגדול והמלא בכל טוב ואת הנמלים האפורות המזמרות גירשו ממעונן.
חדלו הנמלים האפורות לזמר והחלו לשוחח בלחש, התפזרו הנמלים המאושרות ונפוצו בקינים אחרים. היו מתאספות, ולוחשות זה לזו את זכר הקן הגדול והיפה שקולות זימרה היו נשמעים בו. את הגרגרים שאספו חלקו עם מאריחיהן הצבעוניים עבי הכרס.
ככה גדלו בצנעה ורבו מאד, אמנם קן משלהן לא היה להן אך בערבי שבת היו מסתגרות בחדרי חדרים, שרים בקול ענות חלושה מזמורי שבת זכר לימי הקן הגדולים. את ילדיהן אספו ב'חדרים' ללמוד תורת הקן הגדול, חיו בצנעה ובגעגועים, גדלו ורבו ללא בית וללא חלקת אדמה משלהם. יום אחד, קם נמלה רזה, אפור ושתקן ואמר לחברו: "די, נמאס לי לשבת בחוסר כל!, אצא ואחפש להלוות מגרגרי ואתעשר.
הוא היה לעשיר, היה מלווה חופן גרגרים, היה גובה חופן עמלות. חופן על חופן הרוןיח עד שעלה בידו להלוות גם לנמלים הצבעוניות, התעשר והתעשר, לנמלים הצבעוניות הדלדלה הכרס ורבות ירדו מנכסיהן"
מחה נמלון החדר את דמעותיו ואמר: "אנחנו צריכים לחזור לקן אבותינו"
"וכיצד אנדוד עם אחיך הקטנים?" שאלה האם
"אבא, אמא " ענה להם "אצא אני, וכשיבוא היום תצטרפו אלי"
השכים, נשק להוריו ולאחיו, שק על שכם יצא לחפש את קן אבותיו. הלך והלך נדד ונדד עלה הרים, חצה ימים, פגש נמלים אפורות בודדות עם שקים על כתפיהם, פניהם מועדות לקן האבות. אחרי ימים רבים היגיעו למקום שסיפרה לו אימו.
והמקום שמם. אספו את בדל כוחם פצחו בשירה אדירה והחלו במלאכת בנין קינים חדשים. ישבו איש תחת גרגריו ולכל משפחה חלקת אדמה. שלחו מכתבים למשפחות שהשאירו מאחור: "בואו לשיר איתנו כאן בקן אבותינו, אמנם אנו חיים בצמצום אך חזרנו לשיר זמרת אבות".
חלפו ימים רבים, מכתבי תשובה לא קיבלו אך היגיעו שמועות. והשמועות קשות. כל משפחותיהם רוססו. בכו ובכו אך בשקט בשקט המשיכו במלאכת הבניה. כשנולדו להם צאצאים חזרו לשיר, עד שרבים מהקטנים גדלו ולא ידעו מלאכה מה היא.
אמרו כמה צעירים חסונים: "שמא נבנה לנו ספסל ונלווה קצת מגרגרינו ונתעשר?"
התעשרו החסונים בארץ הקן. ראו כי טוב וירבו לגבות עמלות, חופן על כל חופן גרגרים, עד שנמלי ה'חדר' הזקנים נותרו ללא אמצעי קיום.
קם זקן הנמלים ואמר לחבריו :"נתאסף! נעמוד על זכויותינו! שהרי אנו בנינו מחדש את ארץ הקן!" התאספו כל הזקנים צרובי השמש וחרושי הקמטים, תיכסו עצה ומינו את זקן הנמלים לדובר שלהם.
התאספו גם החסונים ובמבוכה רבה החליטו לקבל את הזקן לשורותיהם. אך השליטים החסונים המשיכו לגבות עמלות ולזקנים אין די אמצעים לחימום בחורף, לתרופות, או לשכור עו"ד לתבוע את רכושם.
אסף שוב נמלת ה'חדר' הזקן והחסון את הצעירים ואמר להם: "הלשם כך עזבתי את משפחתי ועמלתי כל חיי?"
הרכינו החסונים את ראשיהם טיכסו עצה ואמרו: "נחלק את רווחינו שווה בשווה"
סוף דבר
וכך חיו להן באושר ועושר עד עצם היום הזה... ( ? )
צילום: זאב שימרון
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
